פרידה עצובה מאוד מעיתונאית גדולה מאוד

"הגעתי לעיתונות כי ראיתי בכך שליחות, ראיתי בכך דרך לעזור לאחרים ולחלשים ולכאלה שקשה להם להתמודד עם הבירוקרטיה ועם רשויות החוק". כך סיפרה לי ציפי מלכוב בראיון שערכתי עמה ב"כל העיר" ביולי 2017, לאחר פרישתה לגמלאות.

ציפי מלכוב ז"ל, עיתונאית "ידיעות ירושלים" הוותיקה, שהלכה ביום ראשון לעולמה, במפתיע, היתה הכתבת המוניציפלית, שסיקרה את העיר שהיא כל כך אהבה במשך כ-30 שנה. גם אחרי שפרשה לגמלאות, היא דאגה להיות מעודכנת בפוליטיקה הירושלמית. רבים מכירים את מלכוב בירושלים – זו היתה האישה שצועדת ברחובות העיר, בלבוש שחור, בשיער בלונדיני קצוץ ומוקפד, עם תיק מלא בסקופים ושקיות עם אוכל לחתולים.

ראשי עיר ונבחרי ציבור חששו ממנה ומקולמוסה, לצד זאת היתה להם הערכה רבה אליה, כזאת שזלגה מעבר ליחסי העבודה המקצועיים והתבטאה בחברות אישית. זו ציפי העיתונאית שהיתה צועקת על ראש העיר אהוד אולמרט בישיבות המועצה, גם אורי לופוליאנסקי חטף ממנה וניר ברקת לא פחות. ללא חת, ללא מורא, היא דיווחה ביושר, בהגינות ובאכפתיות אין סופית.

ציפי היתה עיתונאית שטח, מבקרת חריפה, קולגה, שנלחמה על כל סיפור, על כל מקור. עיתונאית מזן אחר. ציפי היתה לדוגמא ולמופת של עיתונות והיוותה מודל אישי לעשרות אנשי תקשורת שזכו לעבור דרכה.

השבוע כל אחד נפרד מציפי מדרכו שלו – הפיד בפייסבוק התמלא בפוסטים עליה, כל אחד סיפר על ההיכרות שלו עם ציפי. שורה של כתבים וכתבות, דוברים ודוברות, ירושלמים וירושלמיות – כולם הספידו את העיתונאית עם האישיות יוצאת הדופן והמדהימה, עם הלב הענק, שהסתתרה מאחורי קשיחות ופה מלוכלך, כזה שכולם הכירו. נראה שלכל אחד ואחת היה את 'הציפי שלו', שעליו היא הותירה חותם והרעיפה ניסיון חיים ואהבה גדולה.

"אה, זאת את מ"כל העיר", מה את עושה כאן? מה הביאו לנו?". זאת המקלחת הקרה שהיתה לקבלת הפנים שאני קיבלתי מציפי מלכוב, כשנכנסתי לעבוד לפני 13 שנה במערכת של המתחרים, עוד כשזה היה "עיתון ירושלים". התגובה הראשונית שלי היתה גבות מורמות, שמיד התחלפה בחיוך ובצחוק מתגלגל. בדיעבד, זה היה הרגע שבו זכיתי להכיר חברה לחיים.

גם כשכבר לא חלקנו את אותו אופן-ספייס, ואני חזרתי למערכת של "כל העיר", היתה ציפי לחברה אמיתית.

לפני שבועיים וחצי היה הביקור האחרון. הגעתי לתל השומר יחד עם ירון סחיש, לשעבר עורך המוסף ב"ידיעות ירושלים" ויעקב חרל"פ – שהכיר אותה עוד מהימים שהתגוררה ברובע היהודי עם בעלה סרן מולי מלכוב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. באותה השעה הגיעו לתל השומר בני נוער לשמח את המטופלים לרגל ט"ו בשבט. "כל הכבוד לכם, אתם אדירים", היא אמרה לנערים בקולה הצרוד ועם חיוכה הכובש. גם בתל השומר, התברר – היא הפכה ל"מסמר של המחלקה", הכותל של כל המטופלים שעלו לחדרה ושיתפו אותה בקורות חייהם. והיא, כהרגלה, העניקה להם עצות וזרקה מילים טובות.

זה היה ביקור שממנו יצאנו מחוזקים, וכבר סגרנו להיפגש לקפה כשתחזור לירושלים.

"נורא חשובה לי דמותה של ירושלים", כך היא אמרה בראיון לפי שנה וחצי, "אני חושבת שרוב האנשים חושבים שאני ירושלמית אסלית, שנולדתי פה, וזה די מחמיא לי. הייתי עיתונאית בידיעות ירושלים קרוב ל־25 שנה, וכל הזמן עבדתי בשביל אחרים. רציתי להגן על דמותה של ירושלים כי ראיתי לאן פניה הולכות, אכפת לי מהעיר הזו, אני לא רוצה שהיא תלך לאיבוד".

היא גדלה ביפו. והגיעה לעיר בעקבות האהבה. אבן מאבניה של ירושלים נפלה השבוע.

ציפי היקרה, האמא של העיתונאים המקומיים, פרשה כנפיים, מותירה אחריה אלפי ירושלמים, שלהם עזרה וסייעה ושורה של  אנשי ונשות תקשורת כואבים.

אני כבר מתגעגעת, מתישהו אולי עוד ניפגש לקפה.

"פוגע ומעליב; לא זכור לי שהפסקתי להיות אלמנת צה"ל"