קבוצת ריצה קצת אחרת. כשאנחנו חושבים על קבוצת ריצה, בדרך כלל יש לנו תמונה בראש כיצד היא אמורה להיראות. בעוד שאני כותבת את זה אני נזכרת בתקופה בה עבדתי בבית ספר לחינוך מיוחד. בזמן שעבדתי שם הקמתי נבחרת לאתלטיקה קלה, שהתחרתה במסגרת ה'ספיישל אולימפיקס'. ביום התחרות היה ממש אפשר לראות את העיניים הנוצצות של התלמידים, את השמחה ואת ההתרגשות. בדיוק באותו יום הילדים יכלו להרגיש שווים בתוך החברה, דרך ההתמודדות שלהם בספורט. לכל אחד היה את המקום המיוחד שלו. זאת היתה גם חוויה בלתי נשכחת עבורי שלימדה אותי את המשמעות ואת הכוח שיש לספורט.
– אלה הירושלמיות והירושלמים שחלמו בגדול וצלחו בענק 42.195 ק"מ
– איך אפשר לדעת שאנחנו מוכנים לרוץ מרתון?
– איך מתאוששים אחרי ריצה ארוכה?
לא מזמן שמעתי על קבוצה מיוחדת לריצה בבית החולים השיקומי לילדים – אלי"ן בירושלים. הקבוצה פועלת מ-2016, ומאז כמדי שנה משתתפת במקצי ה-5 ק"מ וה-10 ק"מ באירועי מרתון ירושלים. הספורטאים הצעירים מתחילים את אימוניהם בקבוצה כארבעה חודשים לפני מועד התחרות, מתכוננים על תוואי המסלול ובעוד מספר מקומות בירושלים. הקבוצה מנוהלת על יד נורית שטרן – פיזיותרפיסטית בכירה במחלקת פיזיותרפיה. יחד איתה עובדות עוד שתי פיזיותרפיסטיות – איילת השחר גאליה ומיכל זוסמן. מאמן הקבוצה בהתנדבות הינו איציק וקסלר. מלבדם יש עוד כמעט 30 מתנדבים בגילאים שונים (נוער, סטודנטים, מבוגרים) שעוזבים את חייהם לכמה שעות בשבוע בשביל לתמוך ולעזור לילדים להגיע ליעד שלהם.
שטרן מספרת בשיחה עם "כל העיר", כיצד נולד הרעיון להקים קבוצת ריצה בבית החולים אלי"ן: "כשהתחלתי לרוץ לפני 5 שנים השתתפתי במקצה ה-5 קילומטרים במרתון תל אביב. היו מגוון קבוצות, כגון: כנפיים של קרמבו, בית הגלגלים, אתגרים ועוד. הרגשתי שיש לנו באלי"ן הרבה בני נוער עם פוטנציאל, שיכולים להשתתף באירוע פופלרי כמו מרתון ירושלים, ושיוכלו להנות ולהתאמן במסגרת של קבוצת ריצה עם התאמות שמספקים להם. כלל הדברים הללו הביאו אותי לחשוב להקים פעילות זמינה ומהנה. ילד יכול לחזור הביתה ולהתאמן כפי שהתאמן בקבוצה ולקחת חלק בפעילות עממית וענקית כמו מרתון ירושלים. הילד יכול להרגיש שהוא כמו כולם גם אם הוא בקצב שלו ואיטי יותר".
"בתוך הקבוצה נמצאים ילדים שהם לקראת סוף השיקום", מציינת שטרן, "ומסוגלים לקחת חלק בפעילות. תמיד יש נתח של ילדים שירצה להגיע ולהשתלב בפעילויות שלנו, למרות שעברו 5 שנים. באיזה מקום הם עדיין צריכים את ההתאמות של הקבוצה ומתקשים להשתלב בקבוצות ריצה שמתקיימות לאוכלוסייה הטיפוסים. יש טווח גדול של גילאים בקבוצה מגיל 10 ועד גיל 23".
מהם האתגרים של חברי הקבוצה?
"הקבוצה מגוונת עם שלל של יכולות. לכל ילד יש את ההתאמה הספציפית בשבילו כדי שהוא באמת יצליח. חייבים לשים לב לכל ילד כדי שיהיה ניתן לבנות לכל ילד בנפרד את התוכנית שבה הוא יוכל להתקדם גם בשבוע הבא. אנחנו עובדים עם מאמן ריצה בהתנדבות – איציק וקסלר. חשוב להביא את מתודות הריצה של המאמן כדי לפגוש את הצרכים של הילדים. כאשר מאמן הריצה מגיע לריצה הוא עושה תהליך כדי להבין שקצב ההתקדמות של בני הנוער בקבוצה הוא שונה מקצב ההתקדמות של אחרים. חלק מהמתודות לא תמיד ניתן ליישם על כל הילדים. התפקיד שלנו כפיזיותרפיסטיות הוא לגשר – כמה אפשר לרוץ קדימה ומה לא מתאים עבור כל ילד".
מה עושים המתנדבים בקבוצה?
"יש לנו חוליה מאוד גדולה וחשובה של מתנדבים, שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להמשיך. כל ילד מקבל שני מלווים אשר משמשים 'מיני-מאמנים', ורצים איתו על המסלול ואחראים על יישום התוכנית. המלווה צריך לדעת כמה מרחב ומרחק הוא צריך לאפשר לילד אותו הוא מלווה".
קבוצת הריצה של בית החולים אלי"ן (צילום: בית חולים אלי"ן)
מהם היתרונות הבולטים בקבוצה?
"צריך לחשוב על קבוצת השווים. לחלק מהילדים נוצרו קשרים משמעותיים. הרבה מהמשתתפים מגיעים מוקדם ומדברים לפני. לכל אחד יש את הדברים שלו אך בסופו של דבר הם מתמודדים עם תוספת אתגרית שאין לחברים שלהם בשכונה – התחושה היא שכאן 'אני שווה'. משפחתה של אחת הנערות שרצו 10 ק"מ סיפרה לנו שאצלנו היא נחה. בתחילה לא הבנו, אבל אז המשפחה שלה הסבירה לנו שלמעשה בכל מקום היא תמיד אחרי כולם, וצריכה לפתור בעיות של זמן, ובתוך האימונים היא יכולה להיות רק היא עצמה".
קבוצת הריצה של בית החולים אלי"ן (צילום: בית חולים אלי"ן)
מהו ההישג הגדול ביותר שלכם?
"בעיני ההישג הוא לא הקילומטרים. ההישג הוא שהמשתתפים לומדים את היכולת שלהם לזוז יותר ולהשיג מעצמם יותר. חלק מהאימון מבוסס על זה שכל משתתף קובע כמה הוא מתקדם (בניגוד לשיקום). הליכה לעומת ריצה; קביים או לא קביים; האם להתחיל אימוני מהירות או לא; לנו יש את החזון, אבל המשתתף בסופו של דבר מחליט – בשביל המשתתפים זאת חוויה יפה שהם מנהלים ומובילים את ההתקדמות של עצמם. יש כאלה שלוקחים את זה הלאה בפעילויות גופניות שונות. כשאני שומעת שלחלק מהמשתתפים זה פתח משהו אני מרגישה סיפוק גדול".
(צילום: פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
