דוד בן גוריון, מנחם בגין (צילומים: לע"מ ELDAN DAVID, לע"מ חנניה הרמן)
דוד בן גוריון, מנחם בגין (צילומים: לע"מ ELDAN DAVID, לע"מ חנניה הרמן)

היום שלמחרת

בחירות 1955: בגין הבטיח שבעוד 17 יום יגיע הקץ לשלטון מפא"י. היום הגדול הגיע 22 שנים מאוחר יותר

פורסם בתאריך: 16.4.19 08:43

מגיל 8 עקבתי אחרי כל מערכות הבחירות. הייתי בעמדה נהדרת כדי לעקוב אחרי תיאטרון החלומות במרכז העיר. מהגזוזטרה הפרטית שלי ברחוב המלך ג'ורג' ראיתי את אספות העם בכיכר תל-אור, שמעתי אפילו את מנחם בגין מכיכר מנורה ומכיכר ציון, צפיתי במחלקי הכרוזים ובמדביקי המודעות, הרגשתי את קצב החיים וספגתי את כל המחלוקות, את החשבונות ההיסטוריים וראיתי בעיני רוחי את התותח הקדוש של דוד בן-גוריון כותש לרסיסים את אניית האצ"ל אלטלנה ואת צעירי הפלמ"ח הרודפים עד צוואר את הפורשים מתנועות המחתרת הימניות. השנאה להטה מתחת לכל מילה, ובגין הפליא לעשות בשבט לשונו. בגיל 14 כבר לא הסתפקתי בתפקיד המשקיף והייתי משתתף פעיל. ירדתי לרחובות כדי לחלק כרוזים שהאלילו את הזקן. הקללות מהרחוב חדרו לחדרי גם בשעות הערב המאוחרות ואפילו בשעות הלילה המשיכו לנסר בחלל האוויר.

לעתים ירדתי למטה דווקא כדי להיחלץ ממגבירי הקול של שמעון אלבינגר ששלטו לגמרי על הרעשים במרכז העיר. עקפתי את קולנוע תל-אור שהמשיך להקרין סרטים כרגיל וירדתי לסמטת בהרי בואכה רחוב יפו. הסמטה היתה חשוכה למחצה, המדרגות שהובילו אליה היו ממש מזוהמות ורק שתי החנויות של האחים בהרי פעלו כרגיל. לימים פקדה את המשפחה טרגדיה איומה שלוותה גם במעשה רצח מעורר חלחלה. אבל בשנת 1955 עוד שררה שלווה ושני האחים ראו ברכה בעמלם. יוסף בהרי נהג להחתים את השקיות שלו, ושמו התנוסס עליהן לראווה. זה קסם מאוד לאבי שנהג לעבור בחנות בכל יום שישי ממשרדו ביפו 62. הגרעינים היו טובים ואם אבא שלנו התלהב דווקא מהחותמת זה לא הפריע לנו במיוחד. בתקופת מערכת הבחירות ראינו את אבא לעתים די רחוקות. הוא ניסה למצוא חלופה לצרחנותו של בגין, ואפילו יריבו המושבע של אבא, ראובן שרי, הוזמן לנאום מהגזוזטרה שלנו. היה לו קול בריטון נהדר וגם עזות מצח והוא תקף את הדמגוג הפשיסטי בגין ללא רחמים. לרוע המזל מאזיניו בעירנו לא התרשמו ובחרו לנהור לכיכר מנורה. בגין הבטיח שבעוד שבעה עשר יום יגיע הקץ לשלטון מפא"י. האספסוף שהריע נאלץ לחכות עוד 22 שנים עד היום הגדול.

דוד בן גוריון (צילום: לע"מ ELDAN DAVID)

דוד בן גוריון (צילום: לע"מ ELDAN DAVID)

בעיצומו של יום הבחירות הגיעו לדירתנו כמה עסקנים ותיקים ומשופשפים שכבר ראו הכול וחלשו על מוקדי עוצמה רבים בעיר: מועצת הפועלים, שירות התעסוקה, קופת חולים, סולל בונה, הדסה ואבן וסיד. כולם היו אנשים די ציניים ולא האמינו בבוחר הירושלמי. אין כאן כלום, גרסו כולם. התעשייה והנמל נמצאים בחיפה; מוקדי המסחר והתרבות בתל-אביב. כאן גרים רק חרדים ובית"רים. אבי שהיה איש אופטימי מעצם טבעו, כפר בכל הנבואות השחורות. אמנם לא נצליח כאן כמו בחיפה, בשל אופייה של העיר, אבל התוצאות יפתיעו לטובה. הנאספים התפזרו למאמץ הסופי במרוץ המפרך. הם פקדו מפעלים ושכונות, פיזרו הבטחות ואולי גם איומים. הם ידעו היטב שהציבור בעיר אינו אוהב אותם (רק אבא סבר שכולם מתים עליו; תכונה שהוריש גם לנו).

התוצאות היו סבירות. מפא"י נשארה בשלטון, עולם כמנהגו נוהג ומה לנו כי נלין. העסקנים חזרו לעמדות הכוח שלהם בעיר, רק מעטים מהם באמת האמינו שהציבור כאן באמת אוהב אותם. "זו לא אהבה אלא אמונה מפוכחת בכוח הפוליטי שלנו ובתקציבים העומדים לרשותנו", אמר לי אז עסקן בכיר מסולל בונה. הוא שילב בדברים הנחרצים שלו גם חיוך מר, שאותו לא אשכח לעולם. תחת "צדקת הדרך" שעליה חינך אותנו מוקי צור בתנועה המאוחדת קיבלתי שיעור בעליונות הכוח. זה היה באמת מר, לא פחות מחיוכו של העסקן.

בכיכר שמתחת לביתי עמלו כמה פועלי ניקיון על פינויה מזיהום הבחירות. אמי ביקשה מאיתנו לשחק בשקט. אבא ישן כל היום כמו שנהג לעשות רק ביום כיפור. קראנו עשר פעמים את הדיווחים ב"דבר", האזנו לכל מהדורת חדשות ברדיו והפנמנו סופית שהאתגר של בגין נעצר גם הפעם. מי שהתחנך, כמוני, על הסיסמה "הפשיזם לא יעבור" מימי מלחמת האזרחים יבין את הריגוש שאחז בנו, אחרי בחירות 1955.

מנחם בגין (צילום: לע"מ חנניה הרמן)

מנחם בגין (צילום: לע"מ חנניה הרמן)

אבי התעורר לקראת הערב ואפילו שר במקלחת את עקביא בן מהללאל, סימן טוב לכל הדעות. הוא קבע עם אימא ללכת לקולנוע אוריון אבל בסופו של דבר התעכב בישיבת מועצת הסניף. לא קינאתי בו. בישיבות כאלה מדברים בלי סוף פטפטנים חשוכי מרפא, חלקם די ממורמרים וההאזנה להם כרוכה בסבל פיזי. הוא כבר הסכין למצב הדברים וראה בזה חלק מסדר היום הדמוקרטי של המפלגה. זה לא מנע ממנו להדיח יריבים פוליטיים כאשר נוצר צורך בכך. בספרי זיכרון של פעילים קראתי על אבא ועל קשיחותו במקרים מסוימים. למען האמת תמיד צידדתי בו. הבקיאות שרכשתי בתככים ובבגידות הקטנות סייעה לי בעתיד להתרחק מהמפלגה.

בפינת רחוב אגריפס הבחנתי בניסים מכלוף, שהיה שתוי ודיבר בעיקר אל עצמו. הוא הבחין בי וטען ש"אבא שלך הרס את בגין" כאשר הבחין בכך שלא התרשמתי הוא נעץ בי את עיניו הפוזלות ואיים שעוד אצטרך לשלם את המחיר גם אם אבא שלי כבר יילך לעולמו. זה לא היה נעים, אבל לא ממש פחדתי. בגיל 14 כבר חלמתי על ג'ק מאלוי מהספר הנפלא של ג'ק ג'ונס, מעתה ועד עולם. כל דבר עדיף על פשיזם, גם אם שלוחיו ברחוב הירושלמי היו עניים מרודים ועלובי נפש.

ליד קפה ירדן בקדמת ביתי, קומה אחת מתחת לחדרי, פגשתי את אביאד, העסקן הלבקן שארגן את כל עצרות העם ההמוניות של בגין. "אז מה ברעם?" כך שאל, "אתה באמת מאמין שהובסנו, שניעלם ולא נרים ראש יותר". החזרתי לו בציטטה של וינסטון צ'רצ'יל שאותה קראתי ב"דבר השבוע": "זהו לא הסוף; לא אפילו התחלת הסוף אבל אולי הגענו לסוף ההתחלה". אביאד חייך ואמר לי שהמפא"ניקים יודעים לחנך את ילדיהם. בחדר המדרגות פגשתי את שרלוט הזונה שלבשה חליפה אדומה, אולי קצת מהוהה ושלחה אלי את חיוכה העקום. היא לא התרשמה במיוחד מהמולת הבחירות אבל התכונה התוססת במרכז העיר היתה כנראה טובה לעסקים. האיפור הכבד על פניה של שרלוט היה דוחה אבל אימא שלי הכירה אותה מבית היתומים בשפיה וטענה שיש לה לב טוב. "היא מצביעה תמיד לבן-גוריון" אמר אבי. את סוף הלילה ביליתי ליד החלון, התבוננתי במשתינים הרבים שנהרו לחדר המדרגות שלנו, והבנתי שבחירות 1955 הן כבר נחלת העבר. בבחירות 1959 כבר הייתי בצבא.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר