כושי שמעון מליח (צילום: פרטי)
כושי שמעון מליח (צילום: פרטי)

אישי ונוגע: על הלם קרב וההתמודדות

מעיין מליח, תושבת מעלה אדומים, בטור אישי מיוחד על אביה - כושי שמעון מליח: "הלם הקרב של אבי זורם בדמי. את צלקות הקרב של אבי, ניתן לראות בי. אנחנו, הילדים, אנחנו סובלים מהלם של הלם קרב"

פורסם בתאריך: 6.5.19 13:54

אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. אני יודעת שזה אולי משפט מצחיק לומר, אבל עבורו – כנראה שזה המשפט שהכי מגדיר אותו. אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. הוא חי. הוא שרד. הוא איבד את כל חבריו, כמעט, את כל חייליו. אבל באותו יום, באוקטובר שנת 73', בחווה הסינית, אבא שלי נשאר בחיים.

החיים הם ברי מזל
אני לא יודעת אם אז הבינו את המונח "הלם קרב" כמו שמבינים אותו היום. לא יודעת אם אז היה מישהו שבכלל קלט את הזוועה שבלקחת ילדים בן 18 (כי זה מה שהם, ילדים) ולשלוח אותם למלחמה עקובה מדם, בה יאבדו אנשים יקרים להם, אנשים איתם חלקו אוהל, מחשבות ותקווה, ובעיקר, אם ישרדו את התופת, יאבדו חלק ניכר מעצמם. היום, לצערי ולשמחתי, המודעות היא אחרת. יש קבוצות תמיכה, יש טיפול פסיכולוגי, הלם קרב מוכר כנכות צה"ל לכל דבר. אבל אז, בשנות ה-70', אחרי המלחמה הקשה הזאת, אם יצאת משם בחיים, נחשבת בר מזל. נחשבת זה שהרוויח. אף אחד לא חשב על איך יראה המשך החיים שלך.


חיבוקים שהגיעו באיחור – מעיין מליח עם אביה כושי שמעון מליח (צילום: פרטי)


הפציעה הסודית שלנו
אני יכולה לספר איך. אני, אחותי, אלפים מילדי שנות ה-70' וה-80' שנולדו לאבות הלומי קרב, ולא ידעו בכלל כמה הלם הקרב יגדיר אותם, בדיוק כמו שהגדיר את הוריהם. היום אני יודעת לומר, הלם הקרב של אבי זורם בדמי. את צלקות הקרב של אבי, ניתן לראות בי. אבא שלי סוחב פציעה בלתי נראית, וגם אני סוחבת אותה, יחד איתו, בלי שבכלל התכוונתי. אנחנו, הילדים שלהם, אנחנו סובלים מהלם של הלם קרב.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון

 


לאבא שלי יש סולם
זה לא שמישהו הסתיר את זה ממני. אני זוכרת שהידיעה הזו, המונח הזה "הלם קרב" תמיד היה קיים, תמיד שמעתי אותו מבלי לגמרי לדעת מה הוא אומר. הדברים שידעתי בתור ילדה היו פשוטים – אבא שלי לא אוהב אותי כמו שאבות אחרים אוהבים. אבא שלי לא יודע לחבק ולנשק או לדבר מלב אל לב. אבא שלי לא נמצא בבית, הוא נעלם כרצונו וחוזר כרצונו, ולעיתים עוברים שבועות בין ביקור לביקור. אבא שלי לא משכיב אותי לישון או מעיר אותי בבוקר, לא לוקח אותי לבית הספר או יודע באילו חוגים אני משתתפת, הוא לא מגיע לאספות הורים ולא מכיר את החברים שלי. אבא שלי לא רואה איתי סרט, לוקח אותי ללונה פארק או מתגלש איתי בגן השעשועים. אבא שלי מגיע לבת מצווה שלי באיחור של 3 שעות. עם אבא שלי אי אפשר לדבר ולהתייעץ, ואי אפשר להניח ראש ולבקש נחמה. לאבא שלי יש סיוטים בלילות ורוחות רפאים של חיילים מתים שהולכים איתו ממקום למקום. לאבא שלי יש הלם קרב.

איזה אבא יש לך
כלפי חוץ לא רואים. כלפי חוץ אבא שלי הוא הבנאדם הכי אהוב בעולם. בעיר הקטנה בה גדלתי, נדמה היה כי כולם מכירים אותו והיו אומרים לי ביראת כבוד "אהה, את הבת של… אחחח, זכית. איזה אבא יש לך". ולא ידעו כמה רציתי לשאול אותם "איזה? איזה אבא יש לי? ספרו לי עליו, כי אני לא מכירה אותו וכל כך הייתי רוצה לדעת…". אבא שלי היה לפעמים אבא לילדים של המשפחה והחברים. הוא היה משחק איתם, קופץ איתם, משתולל איתם. הוא התחבר טוב עם בנים קטנים ושובבים, שאיתם אפשר לעשות שטויות, להתפרע ולקפוץ. שנים רבות חשבתי שאולי היה אוהב אותי יותר, לו הייתי בן.

הוא היה מנהל שיחות נפש עמוקות עם אנשים מבחוץ, עם חברים, עם אלה שהכיר לפני המלחמה, ועם אנשים חדשים שהוא פגש. הוא היה עוזר לאנשים, מכוון אותם, משתמש בכריזמה המופלאה שלו, ברהיטות שלו ובקולו הבטוח כדי לשנות לאנשים את החיים. ואני הייתי צופה מבחוץ ולא מבינה. האם מתישהו במהלך המלחמה, הוא התפצל לשני אנשים שונים, איש של בית ואיש של חוץ, והפציעה האמיתית שלו היא שהוא לא יודע איך לחבר אותם בחזרה לאיש אחד?


כושי שמעון מליח (צילום: פרטי)


זה הזמן להתחיל להמשיך
אבא שלי היה בכל מקום בחייו. הוא לחם, הוא טייל בעולם, הוא היה עמוק בתוך עולם ההוללות, ועמוק בתוך עולם הדת. הוא נשא את רעמת השיער שהיתה לו בצעירותו, באותו גאון בה נשא את המגבעת על ראשו כשהיה חרדי. הוא היה נשוי לאמי והיום גרוש ממנה, הוא היה צוחק מבדיחה טובה בדיוק כשם שהיה צועק מתוך שינה כשהסיוטים היו מגיעים. הוא גר בירושלים, וגר בשפלה, וגם גר במדבר. המקום היחיד שהוא לעולם לא ביקר בו, זה בתוך עצמו פנימה. רק כשהיה אמיץ מספיק לחפור בפצע הפתוח ששתת דם במשך 40 שנה, הצליח להגיע לשלוות נפש כלשהי. הצליח לגרום לפצעים להתחיל להחלים.

אני עוד לא שם. אני בדרך, אני רוצה, אני מנסה. אבל כשמגיע יום הזיכרון מדי שנה, אני לא כמו כולם. אני לא חושבת על כל מי שאיבדנו, אני חושבת על מי שנשאר בחיים, ועל מה הוא השאיר בשדה הקרב. אני חושבת על נשים ובנות זוג, ילדים וילדות, שסוחבים מלחמה שלמה על הכתפיים ולא לגמרי מבינים למה, או איך נפטרים ממנה. אני לא חושבת על מדינת ישראל, אני חושבת על אלפי חיבוקים שנשדדו ממני. על אלפי נשיקות מאבא שהייתי ראויה להן ולא קיבלתי, על מאות "אני אוהב אותך" שהגיעו הרבה יותר מדי מאוחר.


כושי שמעון מליח (צילום: פרטי)


בסוף היום, אני בת של אבא שלי
אני נורא גאה באבא שלי היום. עכשיו, אולי לראשונה, אני יכולה לומר שהוא חי באמת. חי בתוך עצמו. מרגיש, חווה, אוהב. הוא עדיין סוחב את רוחות הרפאים שלו איתו, ואני עדיין שם איתו, עוזרת לו לסחוב, אבל המקום בו הוא נמצא הוא אחר לגמרי. הוא מצליח לישון היום. לא הרבה, אבל יותר מפעם. הוא מסוגל להישאר במקום אחד. הוא כותב ויוצר, ובעיקר – הוא מסיים כל שיחת טלפון איתי ב-"אני אוהב אותך".

כשהוא אומר לי את זה, אני איכשהו מרגישה שזה מרפא. מרפא אותו, מרפא אותי, מרפא את מעיין הקטנה.

את החלק ממנו שהוא השאיר בשדה הקרב הוא לעולם לא יקבל בחזרה, וגם אני לא אקבל את האבא אליו כמהתי בילדותי, אבל בסוף היום – אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. והוא אוהב אותי. וכנראה שזה כל מה שמשנה.

"ובמותם, ציוו לנו את החיים"
(אם יש את נפשך לדעת \ ח.נ. ביאליק)

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר