בחודשים האחרונים שמענו רבים מבני עירנו וגם אחרים, אומרים בהבעת מבוכה על פניהם שהם מתעתדים להצביע שוב בעד מפלגת 'כחול לבן' משום שאינם יכולים לסבול עוד את החיים תחת שלטונו של בנימין נתניהו. רובם לא ניסו באמת ללמוד משהו על הבחירה החדשה שלהם. שלושה רמטכ"לים לשעבר ובדרן פופולרי אחד התייצבו בראש הרשימה כדי לסלק את נתניהו מכיסאו ואולי להעמיד אותו למשפט פלילי. הלוך הרוחות הזה מקובל מאוד על המעמד הבינוני שכולל גם קצינים בכירים רבים בעבר הלא רחוק. היות והנון-קונפורמיזם נמצא מעבר לגדר בארצנו, קל היה לאנשי המרכז למשוך קולות רבים. בשנת 1977 אמר חיים בנאי (אלברט פירות) מהמשפחה הירושלמית המפורסמת: "אני לא פוליטי, אני מצביע ד"ש". מפלגת הלא כלום הזו בהנהגת יגאל ידין, אמנון רובינשטיין ושמואל תמיר גרפה קולות רבים וזכתה ב-15 מנדטים לכנסת התשיעית (1977). היא התפרקה בתוך פחות מארבע שנים ועד 1981 כמעט ולא נשאר ממנה זכר.
באפריל השנה גרפו אנשי 'כחול לבן' מאות אלפי קולות וזכו ב-35 מנדטים, שלא שיקפו תקווה כלשהי אלא רק מיאוס עצום מנתניהו. מאז עד סוף יוני לא שמענו מההנהגה אפילו רעיון פוליטי אחד. נמאסה להם השחיתות של נתניהו, הם בוחלים בהתנהלות של "בלפור". אז מה יש להם להציע? ישנם מקרים ששתיקת פוליטיקאים לפני בחירות כלליות היא טקטיקה, שחסידיה השוטים קוראים לה אפילו "אסטרטגיה". הפעם שותקים ראשי 'כחול לבן' כי אין להם מה לומר, למעט השמצות הדדיות שמודלפות לעיתונאים המקושרים ואחר כך מוכחשות ומוסוות בנופת צופים.
ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אמיל סלמן)
בירושלים קשה מאוד להעביר מסר יוני ושוויוני לציבור הרחב. נושא השחיתות מעניין כאן רק מעטים ואפילו הבלוף הנוח של 'כחול לבן' לא משך כאן אוהדים רבים (רק 11 אחוזים בבחירות באפריל 2019). כך קרה גם לד"ש בשנת 1977. את בועות האוויר האלה ניתן להפריח בתל אביב, אבל הציבור בירושלים הוא קשוח, מקובע ומתויג, והתנודות בין מחנות המצביעים אינן גדולות.
האם יש טעם בכתיבה פובליציסטית שמאלית של עשרות שנים, בעיר כל כך פוליטית ודוגמטית? קשה לדעת. את המסרים שיגרנו בעמודי ספורט, פוליטיקה ותרבות ולעיתים אני פוגש קוראים שמעידים שמשהו חלחל לתודעתם, אפילו אם דפוסי ההצבעה שלהם לא השתנו.
לא נותר לנו אלא להיאבק נגד השבתאות לא רק של ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, אלא בעיקר נגד זו של אלדד יניב, שמנסה לשווק לנו את אהוד ברק בערמומיות לוליינית שמזכירה קצת את הסוכנים הנוסעים בסרטי הוליווד ובספרות האמריקאית (למשל וילי לומאן ב"מותו של סוכן" של ארתור מילר). יניב בונה ציבור שאיננו קיים ומנסה לשכנע אותו ביכולותיו של מנהיג פושט רגל. קראתי ואפילו התפעלתי בעל כורחי ממאמרו "לא תהיה הזדמנות שלישית" בעיתון "הארץ" ביום שישי שעבר. יניב מנסה לנצל את זכרונו הקצר של הציבור לא רק בדבר "שגיאותיו" של ברק. האיש הממולח שאותו מבקש יניב להמליך עלינו הוא גם נץ קיצוני, מחבל שיטתי בהסכמי השלום ומשת"פ ותיק של נתניהו. הוא הרס את מפלגת העבודה כדי להיכנס לקואליציה נצית עם נתניהו, סירב להידבר עם נציגי הציבור הערבי שבחר בו בהמוניו (1999) ולא שינה דבר מסדר היום הכלכלי-חברתי שאפיין את הניאו-ליברליזם של נתניהו. אין מדובר כאן בטעויות אלא במשנה פוליטית שמווסתת את ההתבטאויות בהתאם למצפן האופורטוניסטי של ברק ושל חסידו יניב.
בעירנו אין הרבה קונים לתורת יניב, הגם שכתיבתו הרהוטה הפתיעה לטובה. המכנה המשותף בין האישים שיניב "גייס" למחנה ברק בלי ידיעתם הוא קלוש מאוד. עמירם לוין, ציפי לבני, עוזי ארד (!), לימור לבנת, ירון זליכה, זהבה גלאון ואהוד ברק עצמו אינם קרוּצים מחומר מהפכני. אולי הם פחות מושחתים מנתניהו וחבר מרעיו, זה חשוב אבל אסור לבנות עליהם לחולל שינוי דרסטי בקווי המדיניות, ביחס לציבור הערבי בישראל ובנושא הכלכלי-חברתי. יניב מתאר בכישרון רב את חטאי משטר נתניהו, אבל מסתיר את העובדה שכמעט כל רשימת האישים שלו שיתפה פעולה עם ביבי.
בעירנו לא יקנו רשימה חדשה בראשות ברק וגם לא את זו של בני גנץ, והתל אביבים יצביעו שוב בעד 'כחול לבן' כמצוות אנשים מלומדה, מבלי להתעמק יתר על המידה בתכנים. מאחזי עיניים כמו יניב וברק עצמו, יצליחו אולי להטעות חלק מהציבור כל הזמן ואז יימוגו למי האפסיים שבהם התבוססו בשנים האחרונות. תזכורת קצרה: ברק היה יותר קיצוני בנושא איראן מאשר ביבי, ושניהם היו עלולים להמיט עלינו אסון לדורות; ברק הוא רעל אלקטוראלי בקרב הציבור הערבי הגדול בישראל, ושום להטוטי לשון של יניב לא ישנו את העובדה הזאת.
כדי להרים על נס את ברק מגמד יניב את גנץ. הוא צודק בכל מלה אבל עם מי יבנה ברק את הקואליציה המנצחת שלו? העמדה של ברק בנושא ירושלים איננה ברורה, ולכן אין לסמוך עליו שדווקא הוא יביא להידברות בנושא עתיד העיר. 'כחול לבן' תתפורר בעוד זמן לא ארוך, אבל תתמודד בבחירות של ספטמבר השנה. יש להניח שמפלגת 'העבודה' תקצור קולות רבים יחסית של מאוכזבי גנץ ויאיר לפיד. כל זה לא יחסל את נתניהו. רק בית המשפט יכול לשים קץ לתעלוליו. זה יהיה מצוין אבל לא יפתור אף בעיה פוליטית מרכזית.
זה אולי נכון שלא תהיה "הזדמנות שלישית" גם בשל העובדה שברק ויניב תרמו, איש כפי יכולותיו, לריסוק האופוזיציה הרעיונית והפוליטית לליכוד, בעיקר בקרב החילונים. הניגודים לכאורה בין הליכוד מצד אחד לבין 'כחול לבן' ו'העבודה' מן הצד השני אינם ראויים להתלהבותו הקדושה של אלדד יניב. שאלת השחיתות היא חשובה למורל של הציבור אבל גם מתנגדיו של נתניהו, כולל ברק, אינם בדיוק צאן קודשים.
יניב יוצק לתוך התבשיל שרקח במאמר ה"הארץ" כמה סיסמאות של השמאל – בעיקר קידום המגזר הערבי והיחס אל הלהט"בים. ברק כבר הוכיח את עצמו כשונא ערבים מובהק ועוכר השלום. הוא אולי יותר מוכשר מגנץ ומבוגי יעלון, אבל אינו בנוי מחומר אופוזיציוני. תמיד היה קונפורמיסט אסטרטגי וגמיש (מדי) טקטי. השנאה הנוראה שהוא מחצין כלפי נתניהו היא תעמולה בלבד, אם ניקח בחשבון את ההיסטוריה של שניהם.
הליברמניזם שבוי בסתירותיו. הוא מלכד סביבו ציבור לאומני קטן אבל שופע איבה כלפי החרדים. הוא שונא ערבים מושבע, אבל רוצה להדיח את נתניהו מסיבות בעיקר אישיות. הציבור הנאור חייב לשקוד על בנייה לטווח ארוך, בלי ליברמן ובלי ברק.
אובדת עצות
מסכימה עם כל דבריו של ברעם בנוגע לברק ול'כחול לבן', אבל אשמח לעצה למי כן כדאי להצביע בבחירות ההזויות הבאות עלינו לרעה. המצב נראה כמו מבוי סתום…
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ברעם עשה כמו כל חכם ציון: זה לא וזה לא וזה לא. נישאר עם הזבל הקיים. אז למה שלא יכתוב פשוט שביבי מלך ישראל?
עודד ניב
או קיי, הבנו מה לא. מה כן?
איזה חזון מציע לנו השמאל? למה הוא מתרוקן?