אחד הנושאים השכיחים שעולים בין זוגות שבאים אליי ליעוץ זוגי, הוא נושא התקשורת. בפגישות ההיכרות, אני שומעת שוב ושוב את אותו המשפט: אנחנו מאד אוהבים אך אנחנו לא יודעים לתקשר נכון וזה מביא אותנו על סף פרידה.
ישנו כאן פרדוקס: אנחנו מתקשרים עם המשפחה שלנו, עם החברים, עם הסביבה המקצועית ולרוב איננו חווים פער משמעותי בהבנה ההדדית. מדוע איפוא, אנחנו מרגישים חוסר אונים וחוסר הבנה הדדית עם בן האדם עמו היינו צריכים להרגיש הכי קרוב? מדוע חבר/חברה קרוב/ה יודע/ת לתת לנו מענה רגשי תומך ואוהב ואילו בזוגיות פעמים רבות מדי אנחנו לא חווים זאת?
האם זה סימן שטעינו בבחירה? האם בן זוג אחר היה מבין אותנו יותר טוב?
התשובה פשוטה: אי-אפשר להשוות, כי בתקשורת זוגית מופעלים מנגנונים רבים שעובדים שעות נוספות מאחורי הקלעים ואינם קיימים בתקשורת אחרת.
ודאי תשאלו, "טוב אז מה עושים?" התשובה היא במשפט: ה"איך" יותר חשוב מה"מה". תזכרו אותו כרגע ובהמשך נבין גם למה הכוונה. אבל קודם סיפור קצר מהחיים.
יוסי ודנה (השמות בדויים, כמו כל יתר הפרטים המזהים) נשואים באושר כבר שנים רבות. דנה מאד לחוצה: כעצמאית עם ילדים קטנים, היא אינה מצליחה לגייס מספיק שעות לעבודה ומתעכבת בפרויקטים. יוסי שכיר שחייב לספק שעות עבודה למעסיק. מחוץ לשעות העבודה, הוא בעל מסור ואב חם. דנה מתלוננת על מחסור בשעות פנויות לעבודה ומנסה לגייס את יוסי לאפשר לה יותר שעות עבודה. היא מנסה לשקף לו את הלחץ שלה, לגייס את המחויבות שלו להתפתחות המקצועית שלה, לדבר על שוויון, על פרנסה. אך ללא הועיל. המריבות מתגברות והטון עולה יותר בכל פעם. התסכול גובר ודנה חווה את יוסי כסלע אדיש שאינו מגיב. היא חווה שהוא אינו נענה לבקשות שלה, ופוטר אותה באמירה "מה אני יכול לעשות?".
לכאורה ישנה כאן שיחה אמתית בין שני אנשים שמרגישים חסרי אונים אל מול מציאות החיים בהם הם צריכים להתמודד עם ילדים, פרנסה ותפקוד בבית בו בזמן. לו הייתי ממשיכה בקו הזה עם בני הזוג, היינו ממשיכים להסתובב סביב נקודות אלה ומנסים להנדס את הצרכים של כל אחד מהם ולשזור אותם במציאות. הניסיון היה ללא ספק ראוי, אך כושל. מדוע כושל? – מאחר שלא היינו נוגעים במנגנונים האישיים של כל אחד מבני הזוג.
זו הסיבה שבקליניקה שלי בירושלים, בחרתי לפגוש את בני הזוג בנפרד. אין טעם לשמוע כיצד הם מדברים זו עם זה בדיוק מסיבה זו שכאמור, תקשורת זוגית אינה תקשורת רגילה: היא טומנת בתוכה רבדים נוספים רבים שניתן לגלותם רק בתהליך איטי של חקירה אישית.
במקרה שלפנינו, בשיחה עם כל אחד בנפרד, התגלה כשל בדרך התקשורת ביניהם. יוסי החל להרגיש שאשתו מתנהגת כ"מסכנה" ומציגה עצמה כקורבן. תחושה זאת היתה בלתי נסבלת בעבורו. בעוד שדנה היתה עסוקה בגיוס הזדהותו של יוסי עם מצוקתה ואת עזרתו ודרך ההנמקה שלה נראתה לה הגיונית מאין כמותה – היא כלל לא ראתה את עצמה כמסכנה. יוסי דחה את דרך ההנמקה שלה וניסה להזיז אותה, להבנתו, מעמדה רגשית שבה למעשה לא היתה מצויה מלכתחילה.
אנו רואים כאן דרגה ראשונה של אי-הבנה. גם אם המילים היו נכונות, הטון והעמדה הרגשית נשמעו שונים מאוד מהטענה עצמה.
אם מסתכלים קצת יותר לעומק, מתברר שבחייו של יוסי הדמויות הנשיות, התאפיינו ב"מסכנות" ו"ראש קטן" בחיים. כשיוסי חווה זאת בדנה, עולמו הרגשי נסגר מיד והערכתו לאשתו ירדה.
ואילו, כשניתחנו את העמדה של דנה, גילינו שהיא ניסתה לגייס את יוסי בטיעון שהיה הכי נפוץ בין הוריה כשבעצמם התמודדו עם מתח בסוגיות הקשורות לפרנסה וקידום מקצועי, במילים אחרות, היא ניסתה לשכנע את יוסי מתוך שיחה לה לא היה שייך כלל וכלל.
תקשורת בזוגיות. מאת ד"ר נעמי פינס כהני יועצת זוגית ומשפחתית (צילום: shutterstock)
יוסי ודנה הפעילו בתקשורת ביניהם את הדפוסים שהתקיימו בין הוריהם. אין זה מפתיע שלא הבינו זה את זו כלל וכלל! כל אחד השליך על השני את עולמו הפרטי באופן לא מודע.
זהו רובד נוסף של אי-הבנה: אנחנו מתאימים באופן אוטומטי את מה שנאמר לנו לתחושות, זכרונות או ההנחות שלנו. מה שהכרנו הוא שקובע את הבנתנו את ההווה.
אבל רגע, יש עוד: אם נבחן את עצם התקשורת במקרה שלפנינו, מאחר שלא היה פתרון טכני של ממש לחוסר בשעות, דנה ציפתה בעיקר למילות עידוד ותמיכה מצד יוסי והתגייסותו ברגעים שהיה יכול לקבל את האחריות על הבית. במבחן המציאות, התברר שכך אכן עשה, אך בהיעדר שיח על כך, דנה הרגישה שיוסי אינו מגויס להתפתחותה המקצועית ואינו מתחשב בצרכים שלה. מכאן, קל היה להיכנס לשיח על התודעה הגברית הסטריאוטיפית, גם אם הגבר מחזיק בדעות שוויוניות המגובות גם במעשים.
בהמשך התגלה עוד, שכל הבנת המציאות שנראתה לדנה "אמת" לאמיתה, קרסה בבת אחת כשהבינה שיוסי במעשיו נענה לבקשותיה אך לא גיבה זאת גם במילים להן ציפתה. פתאום דנה חיברה את התקשורת המקובלת בבית המוצא של יוסי: הוריו הם אנשים הממעטים בתקשורת רגשית שלא נהגו להרבות במילות אהבה ותמיכה. יוסי התקדם בכוחות עצמו מבלי להסתמך על בני משפחתו. דנה, לעומת זאת, התרגלה במשפחתה לתקשורת מאד רגשית, להתייעץ ולשתף את הוריה בכל מעשיה ולקבל התייחסות רגשית והתייעצות אוהבת בחזרה.
כך, בשילוב של חקירה עצמית, התבוננות על העולם של כל אחד והגדרת הצרכים של כל אחד, נפתרה הבעיה באורח פלא. בני הזוג למדו לתקשר באופן אחד לגמרי כשהפנימו את העקרון אותו ציינתי בתחילת המאמר: ה"איך" חשוב מה"מה".
כפי שראינו בדוגמה, בן/בת הזוג שלנו מקשיב/ה על פי מערכת ההבנה שלו/ה ולא שלנו. משמע, סביר להניח שיבין את המסר בצורה אחרת לגמרי מזו שנראית לנו ברורה.
אם אינכם מצליחים לפרוץ את התודעה של בן או בת הזוג, אל תנסו לשנות טקטיקה. אל תנסו לרגש אותו, לגרום לו להזדהות או להבין את הבקשה/טענה שלכם; ובעיקר, אל תתפתו לזעזע אותו, "לנענע" אותו או לחנך אותו.
זכרו שבן או בת הזוג חכמ/ה, שאתם מכירים אותו/ה ושתקשורת היא אמנות החיים. כמו במקרה שלנו, היא יכולה לקרב ולהעצים את הזוגיות או להיפך, לגרום לדבר פעוט לפעור ביניהם תהום וקרע עמוקים.
זו הסיבה שה"איך" יותר חשוב מה"מה": אם האמירה שלכם מעלה התנגדות אצל בן/בת הזוג, אז תעצרו לרגע. כשאתם רוצים לגעת בנושא רגיש שנתקע בתקשורת ביניכם, נסו לדמיין כיצד תציגו אותו וכיצד בן/בת זוג יגיב/תגיב. תנו מסגרת לשיחה – זמן שקט משותף על כוס קפה. זה אולי דורש קצת תשומת לב, אבל הרווח גדול מאד. לפעמים אנו נדרשים לשינוי קטן מאד כדי להעביר מסר בצורה כזאת שהשיחה תהפוך לשיח ולא למריבה. לא צריך לוותר על התוכן, לא צריך להתלבט האם להעלות לשיחה נושא מסוים, לא צריך להפוך לאדם אחר. צריך לחשוב על ה"איך" לפני שניגשים ל"מה".
איך אתם יודעים שאתם מצליחים? השינוי צריך להיות מאד פשוט: התקשורת בזוגיות הופכת להיות פשוטה כמו זו שעם יתר העולם. אם אתם רואים שאתם מצליחים לחדור את התודעה של בן/בת הזוג, אתם תראו שינוי במציאות החיים שלכם. זכרו תמיד שאין שינוי במצב הרגשי בזוגיות ללא ביטוי תואם במרקם החיים.
מוזמנים לשוחח איתי בכל עת שתרצו, אני כאן עבורכם.
נייד: 054-5387001
כתובת: רח' אלפסי 15 ,ירושלים
דוא"ל: [email protected]
פייסבוק: נעמי פינס כהני – פסיכותרפיה – ייעוץ זוגי ומשפחתי
רוצים להישאר מעודכנים?
כתבה שיווקית
