ולירו (צילום: ד"ר אדם אקרמן)
כיכר ולירו (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

הפינה ההיסטורית: הרוטשילדים של ירושלים – סיפורה של אחת המשפחות העשירות בעיר

סיפורה של אחת המשפחות העשירות והמשפיעות בירושלים, שתרומתה לכלכלת העיר ולפיתוחה תיחשב תמיד לזכותה

פורסם בתאריך: 13.1.21 13:31

משפחת ולירו על דורותיה היתה במשך כמאה שנה, מ- 1848 ועד הקמת המדינה ב-1948, מהמשפחות העשירות והמשפיעות בירושלים. אבי המשפחה יעקב ולירו (1874-1812), מצאצאי האנוסים בספרד, שהיגרו לאחר הגירוש ב-1492 לתורכיה. בראשית המאה ה-19 המשפחה התיישבה בירושלים. ולירו זנח את מקצועו כשוחט והחל לעסוק בחלפנות כספים. לאחר שהצליח בעיסוקו, פתח בשנת 1848 את הבנק היהודי הראשון בארץ, בדירת שני חדרים, סמוך לשער יפו בעיר העתיקה. הבנק היה לעסק משפחתי, כאשר בנו הבכור, משה יוסף, התמנה למנהל הסניף ביפו ובנו הצעיר המוכשר, חיים אהרון, הועסק מגיל 15 כלבלר לצד אביו – ובהדרגה היה למנהל "בנק ולירו".


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון


במשך 67 שנות פעילותו של הבנק, עד לסגירתו ב-1914, הוא היה למוסד הכספי המוכר ביותר בירושלים ובארץ ישראל כולה. הבנק נודע בקשריו עם בנקים אירופאים ועם ממשלות, היה לצינור להעברת כספי התמיכה (החלוקה), מיהודי הגולה לקהילה היהודית הענייה בארץ ופיתח יחסים עסקיים ואישיים עם משפחת הרוטשילדים בווינה, בלונדון ובפריז. בנק ולירו סיפק שרותים כספיים לממשל העות'מני, טיפל בהעברת כספים מאירופה לירושלים, פיתח קשרים עם שליטי רוסיה הצארית וסיפק שירותי העברת כספים לבניית מגרש הרוסים.


לוח הזיכרון עם שמו של חיים אהרון ולירו (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

לוח הזיכרון עם שמו של חיים אהרון ולירו (צילום: ד"ר אדם אקרמן)


פעילותו של הבנק נחלשה משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – בשל כניסתם של בנקים אירופאים לשוק המקומי – ובעיקר הקמת חברת אנגלו-פלשתינה, ביוזמת התנועה הציונית. ההכרזה של תורכיה עם הצטרפותה למלחמה ב-1914, בדבר שמיטת חובות לבנקים, הייתה המניע הראשי של חיים אהרון ולירו לסגירה מידית של הבנק. בתום המלחמה, מצבו הבריאותי וגילו המתקדם מנעו ממנו את פתיחתו של הבנק מחדש, וכן בניו שבחרו במקצועות חופשיים שונים, שלא רצו להיות יותר בעסק המשפחתי. העושר הרב של המשפחה הופנה לעסקאות מקרקעין, וכאזרחים עות'ומנים הם יכלו לרכוש קרקעות ללא הגבלה. הרכישות שבצעו בני המשפחה, באזורים מרכזיים של העיר והתייקרות הקרקעות, שחלה מאז שהחלו העליות הציוניות והקמת שכונות חדשות בעיר – הקנו למשפחת ולירו את הכינוי "רוטשילד של עסקי הנדל"ן בירושלים". כך משפחת ולירו זכתה באדמות בכפרים כמו בית צפאפא, ליפתא, מלחה, עין כרם – ואפילו בבית לחם ובחברון. בתקופת המנדט פיתחו בני ולירו נכסים שהיו ברשותם והשכירו שטחים למגורים, למשרדים ולמסחר. כיזמים הם פתחו את העיר בכספם, וזכו להכנסה נאה מנכסי דלא ניידי, דמי שכירות ותיווך בעסקאות מקרקעין. בפרקי זמן מסוימים של המאה ה-19 וראשית ה-20, הם נחשבו למשפחה העשירה ביותר בירושלים. תרמה לכך ההגינות, השקיפות והנוקשות בה ניהלו יעקב ולירו וממשיכו חיים אהרון (1923-1845), את עסקי הבנק.


משפחת ולירו - הבית בפינת רחוב המלך ג'ורג' (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

משפחת ולירו – הבית בפינת רחוב המלך ג'ורג' (צילום: ד"ר אדם אקרמן)


הודות לעושרם ולקשריהם מלאו יעקב וחיים אהרון ולירו, תפקיד מרכזי בפעילות הציבורית בירושלים ובמעשי גמילות חסדים, בעיקר בקרב הקהילה הספרדית. הם היו לראשי הוועד, שניהלו את העדה הספרדית, כאשר זו היתה בשיא ההגמוניה שלה והספרדים והמזרחיים הוו למעלה מ-80 אחוז מכלל הציבור היהודי בעיר. ככל שנחלש השלטון התורכי וגדלה השפעתה על העדה האשכנזית, והחלו תהליכי חילון ומודרניזציה – כן ירדה השפעתה של המשפחה בחיים הציבוריים. נוספה לכך העובדה, כי הדורות הממשיכים של משפחת ולירו, התרחקו מאורח חיים דתי ושמרני, מחיי הצניעות ומהפטריאכליות המשפחתית. בני משפחות ולירו, בתקופה המנדטורית ולאחר קום המדינה, נהנו מחלוקת העושר של המייסדים ומשמירת הנכסים. חלקם היו למפתחי מיזמי תעשייה ומסחר ועזבו את ירושלים. רבים מהם היו לרופאים, לרוקחים ולעורכי דין ידועים. אחד מבניו של חיים אהרון, יוסף משה, היה לשופט ב-1934 בבית משפט עליון לפשעים חמורים וביניהם שפט במשפט רצח חיים ארלוזרוב – ובזכות דעת המיעוט שלו זוכו הנאשמים. פרופ' אהרון ולירו (2000-1913), שירת בחיל הרפואה של הצבא הבריטי. במלחמת השחרור היה רופא גדודי בחזית הצפון – ולאחר קום המדינה – עבד בבית חולים רמב"ם, ובמקביל היה מנכ"ל בית החולים הממשלתי בפוריה.


בית ולירו, יפו 37 (צילום: ד"ר אדם אקרמן)

בית ולירו, יפו 37 (צילום: ד"ר אדם אקרמן)


תרומתה של משפחת ולירו לכלכלת ירושלים ופיתוחה של העיר ולתהליך היציאה מחומות העיר העתיקה – תחשב תמיד לזכותה. יעקב ולירו בנה לעצמו בית מפואר בעיר העתיקה, אך כבר ב-1870 עבר להתגורר ברחוב יפו 37 (הבית החד-קומתי נהרס ב-2010 במסגרת התחדשות מרכז העיר) – אך צורתו והגגון המשולש מעליו השתמרו והובלטו. ביתו של חיים אהרון ולירו ברחוב יפו 51, השתמר אך אינו נושא את שמו. זהו בית דו-קומתי עם חצר, שהוקם בשלהי המאה ה-19 ובקומתו העליונה, פועל עד היום בית כנסת "שיבת ציון" שהקים ולירו בשנת 1900. ב"צומת המשולש" הידוע של רחובות יפו והמלך ג'ורג', עומדים עד היום 3 בתים חד-קומתיים בבעלות משפחת ולירו (מעיין שטוב, קפה נאמן והמבנה בפינת רחוב המלך ג'ורג' (עליו נמצאת טבלת שיש המציינת את חנוכת הרחוב ב-1924).

חרף נכסיה הרבים של משפחת ולירו באזורים אסטרטגיים של העיר, לא צלחו מאמצי הצאצאים לדורותיהם – להנציח את שם המשפחה בנוף העיר. כאשר נסלל רחוב המלך ג'ורג' – ולשם כך עיריית ירושלים הפקיעה שטח שהיה בבעלות חיים אהרון ולירו – כיבדה אותו בקריאת רחוב קצר על שמו, המחבר בין רחוב אגריפס ויפו. ברם, אחרי 1948 החליטה העירייה להסב שמו לאבן ישראל. שוק מחנה יהודה שבראשית גיבושו, כשוק מודרני בשנות 1930 נקרא תחילה "שוק ולירו" – אך השם הזה לא דבק בו. ב-1928 עמדה לקום "שכונת ולירו" על שטח של 120 דונם מעיזבונו של חיים אהרון, באזור גבעת שאול, אולם השטח לא פותח כשכונה. תלמוד תורה "בית אהרון", שנוסד מכספי עיזבונו מצפון לשוק מחנה יהודה, נסגר ב-1951.

אחרי לחץ מתמיד של המשפחה, הוקמה בשנת 2012 – מול שוק מחנה יהודה – כיכר "חיים אהרון ולירו". הסמטה הקצרה מאחורי הכיכר, באורך של מספר מבנים בלבד – זכתה לשם "רחוב חיים ולירו". על גדר האבן התוחמת את הכיכר, קבועות טבלאות ממוסגרות, המספרות על פועלו של הגביר הצנוע, שכונה גם "סניור ירושלים".


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר"[email protected]


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אילנה כרמל

    אני אילנה כרמל גרתי בילדותי החל מ1948 ועד 1969 בדירה של וולירו. ברחוב עקיבא 18 במרכז העיר ירושלים. אותה שכרו אמי ואבי בדמי מפתח ממשפחת ולירו.
    ב 1956 אבי ארנסט ריווין ז"ל עזב את הארץ לוינה בעקבות גרושיו מאמי. אני ו 3 אחיותי גרנו עם אמי בדירה. כל אחת מהאחיות עזבה את הדירה בשנים שונות.
    אמי אניטה ריווין ז"ל גרה בדירה עד 2004 עד לפטירתה
    באותה שנה הדירה פונתה והוחזרה לבעליה.
    עד היום עומד הבנין על תילו מבלי לאכסן בו דיירים חדשים.
    הבית גדול ועתיק ובעל תקרה גבוהה מכיל 4 חדרים פנימיים. וחדר אחד בכניסה נפרדת. קומת מדרגות
    בלעדית. ומרפסת פתוחה לתפארת. מספרים שהדירה היתה של זוג ארמנים עם 4 בנות.
    יתכו שהבנין מיועד לשימור.
    מאוד התרגשתי לקרוא את הכתבה שהעלתה בי זכרונות ילדות ונערות בירושלים.
    הייתי מאוד סקרנית לדעת מי גר בה בעבר ומה הייעוד של הבנין כיום.
    תודה לאדם אקרמן
    יישר כוחך על תמונות וכתבה.

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר