בימים אלה מתלבטים חוה (83) ויצחק (84) פרסטיי, ירושלמים ותיקים, לאן לטוס לחו"ל יחד עם שתי בנותיהם (54 ו־57) וחמשת נכדיהם, בני 34-20. לא שהם רק סבא וסבתא מפנקים (מה שנראה מאוד נכון), אלא מדובר בחגיגה אמיתית של 60 שנות נישואין. ובעצם, לדבריהם, זה גם תירוץ לאגד את כולם יחד.
"הגיבוש המשפחתי מאוד חשוב לי מפני שהמשפחה שלנו מפוזרת, אז כל פעם שאני יכולה ליזום משהו שמפגיש את כולם – אני עושה את זה", מספרת חוה בראיון זוגי מיוחד ל"כל העיר" לקראת ולנטיינס דיי – יום האהבה הבינלאומי שיצוין בשבוע הבא (14.2).
גם אחרי 60 שנה של זוגיות, חוה ויצחק פרסטיי, נראים מאוהבים. הם גרים כבר שנתיים וחצי בדיור מוגן "בית בלב", רחביה, וזאת אחרי שהתגוררו 47 שנה ברחוב הפורצים בקטמון, מאז שעלו ארצה מארגנטינה ב־1968 וקבעו את ביתם בירושלים.
אז איך אתם שומרים על הגחלת 60 שנה? מה הסוד שלכם?
יצחק: "כוח סבל" (הוא צוחק).
חוה: "אני חושבת שכמו בכל זוג שמחזיק מעמד – זו סבלנות הדדית והכוח לוותר מדי פעם. זה מה שנדרש, להיות מוכן גם לוותר, וגם לשתף פעולה".
מה זאת אהבה בשבילכם?
חוה: "הגדרה לאהבה? תלוי באיזה שלב בחיים, בשלב שלנו זה הרבה הבנה".
יצחק: "ואחריות, אחד לשנייה".
חוה: "כן, אחריות הדדית. גם יש את הדאגה המשותפת לבנות ולנכדים, זה גורם מאוד חשוב. אנחנו כל הזמן חושבים איך לעזור, במה לעזור, איך לגבש את המשפחה ואת כל הנכדים, כי הם מאוד מפוזרים. בת אחת גרה באילת כבר הרבה שנים – היא מרצה לביולוגיה ימית, והשנייה בראשון לציון, עובדת בהייטק. אחת הנכדות לומדת פה בירושלים, היא גרה בנחלאות אז אנחנו רואים אותה יותר. אחותה לומדת בבר אילן, אז אמא שלה באה מאילת לפחות פעם בחודש, עם צידניות לשתי הבנות. נכד אחר, הנדסאי סאונד גר עם אשתו באמסטרדם, נכד שני סיים לימודי תקשורת והשלישי בצבא".
חוה ויצחק פרסטיי ביום חתונתם. צילום: באדיבות חוה ויצחק פרסטיי
ידענו אש, ידענו רעם
חוה ויצחק נשואים עוד מעט 60 שנה, אבל סיפור אהבתם הולך הרבה אחורה, עוד בשנות נעוריהם, על רקע שנות החמישים של בואנוס איירס, ארגנטינה. הם הכירו ב־1949, כשהיו בגילאי 16 ו־17, הם למדו באותה כיתה בסמינר למורים עבריים, שבאותן שנים היה ליידיש וגם לעברית."לא היה לנו קשר מיוחד, חוץ מלהיות תלמידים באותה כיתה, וזאת היתה תקופה שהאישה לא היתה יוזמת, בדרך כלל הבחור היה יוזם", מבהירה חוה ויצחק מנדב את ההמשך: "זה התחיל שש שנים אחר כך, בשנת 1955, השתתפנו יחד בחתונה של חבר שלנו ואז פעם ראשונה הזמנתי אותה לסרט, סרט צרפתי על צעירים שלא רוצים לגלות רגשות בגלל גאווה עצמית".
שנתיים לאחר מכן נישאו, וקצת יותר מעשור אחר כך עלו לארץ עם שתי בנותיהם ובחרו לקבוע את מגוריהם בירושלים.
"נסענו המון זמן באנייה עד לחיפה ומשם הגענו לירושלים", מתאר יצחק. "חודשיים התגוררנו במרכז קליטה, ואחרי שהשגתי עבודה קנינו דירה ברחוב הפורצים בקטמון".
חוה: "תמיד רצינו לעלות לישראל, אלא שהיו לי הורים חולים מאוד. רק אחרי ששניהם נפטרו בשנת 1968 דנו בעלייה לארץ. ביקשתי לחכות ששתי הבנות יהיו בגיל בית ספר, וב־1967 היתה מלחמת ששה הימים – שנה לאחר מכן נרשמנו בסוכנות היהודית, כשהבנות היו בגילאי 6 ו־8".
איך התאקלמתם בירושלים?
חוה: "בשנים הראשונות הרגשנו במקום אחר, החברה היתה שונה לגמרי. יצחק הוא מהנדס אבל היה מיתון ולא היתה עבודה בבנייה, אז בסוכנות הפנו אותנו להוראה במוסד כמו אורט, שהוא ילמד את המקצועות הריאליים ואני את ההומניים".
יצחק: "עוד בינואר 68' התפרסמה ידיעה בעיתון 'הארץ' על 600 מהנדסים בלי עבודה. בארגנטינה סיימתי תואר שני בהנדסה אזרחית, אלו היו לימודים ממשלתיים, אז עשיתי בארגנטינה תעודת הוראה בנוסף ולימדתי בבית ספר יסודי עברי, כדי לא לשכוח את העברית. בהמשך כשמצאתי עבודה כמהנדס, הייתי חייב ללמוד את הנושא של האבן, כי הבנייה בבואנוס איירס היא לא אבן, ופה היינו בעיר שכולה אבן".
ולמה בחרתם להתגורר דווקא בירושלים?
חוה: "אני משכתי לעלות ולהגיע למרכז הקליטה בירושלים. דווקא הציעו ליצחק עבודה בבאר שבע, אבל רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית. למדתי תואר ראשון בלשון ובספרות עברית והמשכתי לתואר שני בלשון עברית, את הדוקטורט בחוג ללשון עברית עשיתי אחרי שפרשתי לפנסיה וסיימתי לפני 10 שנים. בסופו של דבר עסקתי בהוראה 49 שנים, במכללת דוד ילין וגם בהוראת עברית באוניברסיטה העברית".
מהי ירושלים בשבילכם?
יצחק: "סמינר בית הכרם והאוניברסיטה העברית, אלו מוסדות מרכזיים שלנו. גם קולנוע לב סמדר – אווירה שלמה".
איך ירושלים השתנתה מאז ועד היום?
חוה: "השתנתה הרבה. מצד אחד ההתנהגות של אנשים היתה אז פחות מנומסת, יותר פראית. מצד שני, היתה יותר משפחתיות. שתי הבנות שלנו נסעו לאולפן לילדים במרכז העיר לבד באוטובוס, קו 13, כשבארגנטינה בשום פנים ואופן לא היינו עושים כך. והנהג דאג לעצור להן בתחנה".
אילו מקומות אתם אוהבים בירושלים?
חוה: "אני אוהב את הר הצופים – מקום יפה, ימין משה ובעיקר את הנוף של העיר העתיקה שנשקף משם. גם החומות – בייחוד כשיש מופעים אורקוליים".
יצחק: "מטיילת ארמון הנציב יש נוף יפהפה. אנחנו אוהבים את כל העיר".
חוה: "אנחנו אוהבים את ירושלים, אהבה כזאת שלמרות שהבנות והנכדים התפזרו ברחבי הארץ והעולם, אנחנו בכל זאת נשארנו".
את יחידה ומכושפה שלי
לזוג פרסטיי, למרות שכבר מזמן סיימו לעבוד, אין רגע דל. "יש לנו מנוי לפילהרמונית, לתיאטרון ירושלים ולתיאטרון החאן", מספר יצחק, "היה לנו גם מנוי לקולנוע לב סמדר, אבל הפסקנו אותו מאז שעברנו לבית בלב – הסינמה סיטי הרבה יותר קרוב. אנחנו אוהבים ללכת לסרטים".
חוה: "פעם בחודש, בשבת האחרונה של כל חודש, יש לנו חוג מטיילים, כבר 30 שנה, מטיילים בכל הארץ ונסענו איתם גם לחו"ל. אבל ככל שאנחנו מזדקנים אנו מטיילים פחות ושומעים יותר הרצאות".
יצחק: "ובימים שאנחנו לא מטיילים, בגלל מזג האוויר, יש הרצאות. טיילנו עם הקבוצה למשל למרוקו, להרי הפירנאים ולטורקיה".
חוה: "אנחנו גם משתתפים בהרבה קורסים, יש לנו פעילות מאוד עשירה עוד לפני שנכנסנו לבניין. פעם בחודש, כבר 30 שנה יש לנו חוג של ספרות ביידיש. אנחנו גם מתנדבים כל יום רביעי בארכיון לתולדות העם היהודי, מוצאים חומר, מקטלגים וממחשבים. וחוץ מזה אנחנו מקפידים גם על פעילות גופנית, אני עושה חמש פעמים בשבוע".
יצחק: "אני עושה פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע, ומקפיד ללכת לבריכה בגבעת רם".
לסיום, מהן התוכניות שלכם לעתיד?
יצחק: "לכבוד יום הנישואין ה־60 שלנו אנחנו כמובן מתכננים טיול לחו"ל. בשנת ה־50 לקחנו את כל המשפחה – הבנות והנכדים, לצפון איטליה. עכשיו התחלנו בחיפוש אחרי מקום לקחת את כולם לכבוד ה־60 שנה. הנכד שבצבא כבר התחיל לבקש חופש, ונכד אחר הציע שלושה שבועות של שיט לקוטב כדי לראות את הזוהר הצפוני".
חוה: "הוא סתם אומר, עוד לא ממש החלטנו, חלק מהחוויה זה קודם להחליט לאן נוסעים, ואז לתכנן את הטיול, בכל זאת 60 שנה" (היא מחייכת).
