עמית: כל מי שעוקב אחרי המדור שלנו לאורך השנים כבר יודע שקשה לנו להעביר יותר מחודשיים שלושה מבלי להגיע לשוק.
יהונתן: ואכן, הפעם האחרונה שלנו במחנה יהודה היתה לפני יותר מחודשיים, עם הארוחה יוצאת הדופן – בכל המובנים – בסטיקיית חצות.
עמית: הביקור ההוא, טעים ככל שהיה, כמעט ורושש את קופת המדור, כך שהיום אנחנו חוזרים למחוזות צנועים הרבה יותר. לואו-קוסט זה כבר מזמן שם המשחק בעולם הטיסות, וכבר שלוש שנים שזה שם המשחק בעולם הקפה בארץ, מאז מהפכת קופיקס.
- האם המסעדות הירושלמיות מכניסות כלבים?
- ספיישל יום ירושלים: אוכל הרחוב הכי טוב בעיר
- חגיגה של טעמים ברובע המוסלמי
- המסעדה המשפחתית של תלפיות
- גם במסעדת דולפין ים חוגגים 50
יהונתן: כל יזם שמשיק היום רשת מוזלת בתחום כלשהו מתהדר בכתר המחייב של "הקופיקס של ה…", כך במלחמה ברשתות הפארם, נניח, וכך, מסתבר, גם בתחום האוכל.
עמית: נכון. אנחנו מדברים על רשת של מזון מהיר ומוזל בשם "שמונה", שהושקה לפני כשנה וחצי עם הצהרת כוונות מעניינת – תפריט שלם של כריכי בשר, סלטים ותוספות – בשמונה שקלים למנה.
יהונתן: מעבר לרעיון היפה כשלעצמו, הרשת הזו הפכה למעניינת במיוחד עבורנו כשלפני חצי שנה גייסה לשורותיה את השף מושיק רוט, שמוכר בעיקר בתור השף הישראלי היחיד בעולם שמחזיק בשני כוכבי מישלן, וכמובן בזכות הופעתו בתוכנית "משחקי השף".
עמית: אם נפנה לאנלוגיה מהתחום היחיד שאתה אוהב יותר מאוכל – להביא את מושיק רוט למזללת פאסט פוד בבניין כלל זה כמו מה? להביא את מאסימו אלגרי, מאמנה של יובנטוס, לקטמון?
יהונתן: יותר כמו להחתים את זלאטן איברהימוביץ' בהפועל עכו.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן ועמית עושים את דרכם לעבר הסניף הירושלמי הראשון של רשת "שמונה" שנמצא בפאתי בשוק, בכניסה למרכז כלל. שם המסעדה מופיע באנגלית בלבד, כשמעל המילה "eight" ניצב איור גדול ממדים של דמותו של מושיק רוט בצבעי אדום צהוב.
יהונתן: עם כל הכבוד ליוזמה הראויה של ראשי הרשת הזו להביא בשורה של אוכל מוזל, עבורנו הסיפור פה הוא קודם כל האיש גדול הממדים ועב המשקפיים שניצב כמשקיף מעל הכניסה. אני די בטוח שאלמלא ההצטרפות של מושיק רוט לא היינו מוצאים את עצמנו אוכלים כאן, וזה נאמר בלי טיפת התנשאות.
עמית: כי אנחנו אנשים פסימיים מטבענו?
יהונתן: לא, כי יש לי הרגשה שמקומות לואו-קוסט כאלה עונים על צורך שאצלי כמעט ולא קיים – זה אוכל שאוכלים אך ורק כדי לשבוע, לקבל דלק לגוף, בלי להתעכב יותר מדי על הטעם, העיקר למלא את הבטן.
עמית: לא שיש בכך משהו רע, כן? כולנו לפעמים רוצים למלא את הבטן מהר ובזול. העניין הוא שאם הייתי רוצה למלא את הבטן ב־20 שקל הייתי הולך על צלחת של אורז עם שעועית או מנת סביח, לא נראה לי שהייתי מחפש המבורגר או כריך בשרי.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
יהונתן: בכל הראיונות שנלוו להצטרפות של מושיק רוט לרשת, הוא טען שאפשר בהחלט לעשות אוכל עם מגע של שף בשמונה שקלים למנה, ושאת היד שלו ירגישו כאן בבורגרים, בחזה העוף, בתוספות, ברטבים. ברגע שזה הכיוון, וזו היומרה אנחנו נכנסים בעיניים הרבה יותר ביקורתיות.
עמית: יש פה שף עם שם עולמי, אפשר לומר, ומוניטין יותר ממכובד שנרצה להרגיש באוכל שלנו.
יהונתן: תגיד, למה בכלל מושיק רוט צריך את זה?
עמית: שאלה מעולה. צריך להזכיר שהיה לרוט ניסיון מאוד לא מוצלח לפתוח מסעדת שף בארץ, כשהחליף את ירון שלו ב"טוטו" בתל אביב לזמן קצר ודי התרסק. לדעתי חשוב לו מאוד להישאר מחובר לישראל, בטח עכשיו כשהוא נשוי לישראלית צעירה ויש להם כאן ילדה משותפת, ויחד עם הטלוויזיה אוכל עממי ניראה כמו כיוון מתבקש. אבל זה ניתוח פסיכולוגי בשקל, אפילו לא בשמונה שקלים.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
יהונתן ועמית מחליטים לצאת לסיבוב נוסטלגיה קטן בתוך מרכז כלל לפתיחת התיאבון. עם השלמתו הם נכנסים ל"שמונה" ומתייצבים מול הדלפק. המקום פועל בשירות עצמי עם בחירה מתוך התפריט הגדול שעל הקיר.
עמית: מעולם לא ביקר המדור במרכז כלל, בעיקר כי אין פה באמת מה לאכול. לדעתי כף רגלי לא דרכה כאן מאז שבאתי לכאן לראות את "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" בקולנוע כפיר בכיתה ב'.
יהונתן: אני למדתי בחטיבת הביניים הבינונית ששכנה כאן ממול. בשביל אוכל היינו הולכים לשוק ולכאן היינו באים, סליחה, כדי לחפש שירותים נקיים.
עמית: לפני כמה חודשים הצצנו ל"סנטר 1" בכניסה לעיר, בניין קצת יותר צעיר, אבל בערך מאותה תקופה. ציפינו לראות מקום מוזנח ומזעזע, אבל הוא נראה כמה דרגות מעל מרכז כלל, שכולו מאובק מיושן ולא מזמין. ליד "שמונה" יש מקום בשם "מזנון זול וטעים". שזה בעצם מה שמנסים לעשות גם כאן, לא?
יהונתן: קצת נראה כאילו הסניף של "שמונה" התאים את עצמו ללוקיישן המאובק. לא הכי מזמין. רצפה לא נקייה, ריהוט חדש ועם זאת מהוה. ושוב אדגיש – כשאני רואה נוכחות של שף ענק על הקיר אני מצפה לראות מקום מבריק עוד לפני שאתייחס לאוכל בכלל.
עמית: פס העבודה, מנגד, מאוד נקי ומסודר. הירקות, הפלטות לצליית הבשר ומשטחי העבודה נראים מצוין.
יהונתן: בשמונה שקלים למנה זה הסיפור, כשארוחה עסקית של שני כריכים, תוספת וכוס גזוז עולה 26 שקלים.
עמית: בשונה ממה שהתרגלנו, כאן מי שירצה לקחת טייק-אווי דווקא ישלם יותר, שקל אחד יותר ליתר דיוק, כדי להצדיק את האריזה, השקית והניירות.
יהונתן: יש לא מעט אכלנים, ממש כמו בסניף קופיקס הסמוך, והתנועה מהירה. אי אפשר לטעות בכך שהעם מחפש אוכל ושתייה בזול.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
המבקרים מזמינים שתי ארוחות עסקיות ובהן ארבעה כריכים – בורגר בקר בתוספת, כריך עוף בקארי, סלופי ג'ו ופיתה עם קציצות. על תקן התוספות – כדורי פירה מטוגנים וצ'יפס. מחוץ לעסקית מוסיפים השניים מנה של סלט אסיאתי. החשבון נעצר על 60 שקל וכעבור כמה דקות מקבלים יהונתן ועמית לידיהם שלושה מגשים עמוסים באוכל.
יהונתן: לפני הכל, מבחינת היחס מחיר לתמורה, בלי קשר לטעם, יש פה דיל מנצח. שילמנו סכום שבלא מעט בתי קפה לא מספיק אפילו לסלט וקיבלנו שלושה מגשים עמוסי אוכל ושתי כוסות גזוז.
עמית: העניין הוא שכמה ביסים מספיקים כדי להבין שאין ארוחות חינם, בטח שלא בתחום האוכל.
יהונתן: קודם כל, המרכיב הבשרי בכריכים הוא מזערי. הלחמניות אמנם בגודל סביר לגמרי, לא נופלות לדעתי בגודל מאלה שתקבל בהמבורגר הרגיל, זה של ארוחת הילדים, שמוגש במקדונלדס. הקציצה, לעומת זאת, מגרדת לדעתי את ה־60 גרם בלחץ. בסלופי ג'ו שכבה דקה של בשר טחון, בכריך העוף נתח זעיר במיוחד של חזה ובפיתה שתי קציצות, שביחד לדעתי שוקלות לא יותר מ־40 גרם. זה מעט מאוד.
עמית: הביס הראשון מההמבורגר מזכיר את ימי מק-דיוויד. זה אמנם נוסטלגי אבל רחוק מלהיות טעים באמת.
יהונתן: שטח לחמנייה גדול יותר משטח הקציצה, ולמרבה הצער הלחמנייה לא עברה כל קלייה או חימום שהיו יכולים לשדרג אותה משמעותית.
עמית: בתוך הלחמנייה סוליית בשר אפורה ודקיקה. אין כמובן מה לדבר פה על מידת צלייה או משהו כזה. הטעם מזכיר בורגר מוכן נוסח עדות מוצרי הבשר הקפואים מהסופר. טעם מאוד מלוח, מאוד לא בשרי. אם במקרה עובדים פה עם בשר טרי אז עושים לו דברים מאוד לא חיוביים בדרך…
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
יהונתן: סלופי ג'ו אמור להיות כריך אמריקאי מושחת, כיפי ועמוס במילוי, כזה שמגישים עם המון מפיות. מה שאנחנו קיבלנו מאוד מאוד יבש ומתבסס על המבורגר מפורק עם מעט רוטב.
עמית: בעיניים עצומות לא חושב שהייתי מרגיש שיש בלחמנייה הזו בשר בכלל. העוף בקארי סביר יחסית, אולי כי עוף הוא חומר גלם יותר סלחני מבשר, ויש אשכרה טעם של קארי.
יהונתן: הקציצות בפיתה מזכירות את הצבא. אלה קציצות מאוד קשות, מאוד צמיגיות, שגורמות לשיניים לחרוק ועמוסות בטעמי לוואי של תבלינים.
עמית: כשהעובד שלף את הקציצות מתוך הסיר שבו התחממו ברוטב חשבתי שמדובר על בישול איטי ושנקבל בשר רך ועסיסי. חבל שהקציצות האלה לא ספגו שום דבר ממיץ העגבניות שבו בושלו. אנמי ומבאס, והנוכחות המובטחת של הטחינה בפיתה לא מורגשת.
יהונתן: התוספות הן יציאות מטוגנות קלאסיות שאנחנו מכירים כבר מעשרות מקומות בעיר. פשוט אך מבוצע כהלכה. מצד שני, כדי להצליח ולשבש טבעות בצל תעשייתיות או כדורי פירה בציפוי פריך צריך כנראה להיות מוכשרים באמת בקטע יוצא דופן.
עמית: נקודת אור מסוימת מגיעה מהסלט האסיאתי. הכמות סבירה לחלוטין ביחס למחיר והירקות – מלפפון, גזר ונבטים, פריכים ונעימים.
יהונתן: הכוסברה מעל ראתה ימים יפים יותר ומחייבת אותי לאוורר מן הנפטלין את המילה החביבה עלי – כמושים. הרוטב אנמי.
עמית: ועדיין – סלט בשמונה שקלים, לא חושב שיש עוד מקום בעיר שתמצא משהו כזה.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
המבקרים מותירים אחריהם שורה של כריכים אכולים למחצה ובוחרים לנסות את המנה המתוקה היחידה שמוצעת בתפריט – באן שוקולד. מדובר במעין לחמנייה קטנה מטוגנת ופריכה במילוי שוקולד פרווה.
עמית: שפים שעושים פאסט פוד או סטריט פוד זו לא תופעה חדשה. גם לא שפים שמעניקים את פרצופם ודמותם כפרזנטורים. כאן שני הטרנדים מתחברים והמוצר הוא, בלשון המעטה, מאכזב מאוד.
יהונתן: האם באיזה מהמנות שאכלנו הורגש מגע של שף עם כוכבי מישלן? חד משמעית לא. למעשה, ברובן לא הורגש מגע של אדם שבאמת יודע ואוהב לבשל. אם אתם אנשים שרק רוצים לשבוע בזול וחוש הטעם שלכם הוא לא מן המפותחים – ברכותינו, הרווחתם אופציה לצהריים. אם אתם מוכנים לשלם עוד 5, 10 או 15 שקל ולקבל משהו טעים באמת, תפסחו על "שמונה".
עמית: לא היה באוכל שקיבלנו שום דבר מעניין או מגניב, שום דבר שמעיד שיש מאחוריו חשיבה של איש שכבר הוכיח שהוא יודע לעשות אוכל ברמות הכי גבוהות. לא רוטב יוצא דופן, לא איזה מנה מפתיעה. שום דבר שמצדיק את הטייטל המחייב של "כריכי שף".
יהונתן: אני מתקשה להאמין שמושיק רוט טעם את מה שאנחנו קיבלנו כאן ואישר אותו, או שהוא חותם על מה שאכלנו כאן היום. אני מקווה בשבילו שלא. מהתוכניות בטלוויזיה מצטיירת דמות רחבה, חמה, מבינה באוכל, ידענית, נעימה אך מאוד קפדנית. לא רואה איך ההמבורגר היבש או הקציצות הדחוסות האלה עוברות אותו.
עמית: רק לפני כמה שבועות אכלנו בעיר העתיקה פיתה עם קציצה עטופה בעלי גפן ותפוחי אדמה במחיר של תשעה שקלים. זו ההוכחה שאפשר לעשות אוכל שף מיוחד, מקורי וזול.
יהונתן: אני בטוח שמושיק רוט יכול וצריך לעושת יותר מזה. אמנם חסכנו סכום נאה לקופת המדור, שאותו נוציא בשבוע הבא כמובן, אבל בשורה גדולה לאכלני העיר שמחפשים לחסוך כמה לירות – ממש לא מצאנו.
עמית: או כמו שאומרים בתחום היחיד שבו אתה מתעניין יותר מאשר באוכל – רשת שמונה? ציון שלוש.
מסעדת "שמונה" (צילום: אסף קרלה )
שמונה, יפו 97 (מרכז כלל). כשר.
חשבון:
2 X עסקית – 52 שקל
סלט אסיאתי – 8 שקל
סך הכל: 60 שקל
