אוכלים צהריים בירושלים: צ'יפס עם מלח לימון? באמת?

יהונתן: אחרי שבשבוע שעבר קצת הוצאנו את דיבתה הקולינרית של הקהילה האנגלו-סכסית בעיר הסבו את תשומת לבנו למזללה אמריקאית חדשה למדי ברחוב יפו.

עמית: אני אוהב שמסבים את תשומת לבנו למזללות בכלל, ולמזללות אמריקאיות בפרט.

יהונתן: השם הוא "אגלי בופאלו", או בתרגום חופשי, אני מניח, הג'מוס המכוער. זה מקום מקסיקני-אמריקאי שאמור להגיש את התערובת המוכרת של טורטיות, בוריטו, נאצ'וס וכו', כמובן בגרסה כשרה לחלוטין.

עמית: אני אוהב שמסבים את תשומת לבנו לאוכל מקסיקני, שזה משהו שכמעט ולא יצא לנו לאכול בעיר.

יהונתן: נכון, פרט לביקור ב"בוריטו חי" בשוק בראשית השנה שעברה לא זכור לי שאכלנו יחד ממנעמי מקסיקו.

עמית: הצרה של המקום הזה הוא שאנחנו מגיעים אליו שבוע אחרי החוויה המופלאה ב"קרייב", שהעמידה רף מאוד-מאוד גבוה בכל הקשור לתרגום של מטבחי סטריט פוד לגרסה כשרה. ברור שאנחנו לא מצפים למשהו דומה, כי לא כל מקום יכול להיות גורמה סטריט פוד – אנחנו בהחלט נסתפק בסתם גוד פוד.

יהונתן: וזה קורה ברחוב יפו, לא מן האזורים המרנינים קולינרית של העיר, שלא נאמר אחד החורים השחורים. למעט בורקס מוסא האגדי והבלחות נקודתיות סטייל "פיניונס" המנוחה של פיני לוי לא יהיה מוגזם לקבוע שמדובר באחד הרחובות הראשיים הכי מבאסים בעיר מבחינת אוכל.

***

יעד הביקורת השבועי שוכן על רחוב יפו בין שתי מלכות – שלומציון מצד אחד והלני מן הצד השני. בסמוך אליו עוד סניף, אחד מיני רבים, של רשת "ניו דלי" וממול הלוקיישן ההיסטורי של "באגט מרציאנו", ששייך היום לרשת "באגט הפעמון". במבט ראשון מן החוץ אין ב"אגלי בופאלו" יותר מדי סממנים מקומיים. שם המקום מופיע באנגלית בלבד וכך גם הגדרתו – "אוכל רחוב מקסיקני".

יהונתן: והנה, סוף-סוף בירושלים קם לו משהו שנראה כמו ניסיון לחקות את רשת "צ'יפוטלה" האמריקאית, שהצליחה להפוך את האוכל המקסיקני לפאסט פוד איכותי לכאורה. היה איזה ניסיון תל אביבי לחקות את הרשת הזו עם רשת בשם "דונקי", שלא האריכה ימים.

עמית: שירות עצמי, מזמינים בקופה מתוך תפריט שמחולק לארבע קטגוריות עיקריות, שהן בעצם וריאציות על אותו נושא – בוריטו, טאקו, קערות או סלטים – כולם מתבססים על אותו פס הכנות שכולל כמה סוגים של סלסה, אורז, שעועית מבושלת ומטוגנת וכמה סוגי בשר.

יהונתן: החוכמה של מקומות מהסוג הזה היא לעשות את הדברים הבסיסיים – סלסה, בשר – ברמה משביעת רצון ובעיקר להיראות טוב. הכל צריך להיות טרי ועז טעם, אסתטי ומזמין.

עמית: פה כבר ממבט ראשון אפשר לשים לב שהמקום כולו הוא, איך נאמר זאת בעדינות? לא מן המבריקים.

יהונתן: גם מי שנמצא במטבח ומכין את האוכל, איך נאמר זאת בעדינות? היה יכול ליהנות מסיבוב במכונת הכביסה.

עמית: הדיספליי של המרכיבים לא מזמין, באוויר ריח של שמן שרוף. קצת לא מעורר תיאבון.

יהונתן: ושלא ישתמע שאנחנו אסטניסטים או משהו כזה. לשנינו יצא, בארץ ובעולם, לאכול במקומות שאין דרך להגדירם אלא כמטונפים, ונושא הניקיון והנראות מעולם לא יחרוץ אצלנו את דינו של מקום.

עמית: אני לעד אזכיר את המסעדה הבורמזית החביבה עלי בסן פרנסיסקו, שאפילו לא היה לה דירוג של משרד הבריאות המקומי… בקיצור – ברור לנו שכשעובדים במטבח, בטח בקצב גבוה, מתלכלכים וזה בסדר. ועדיין צריך לדעת איך לגרום לבית האוכל שלכם להיראות קצת יותר מעורר תיאבון.

צילום: אסף קרלה

צילום: אסף קרלה

***

הרצון הקבוע של יהונתן ועמית לכסות בהזמנתם כמה שיותר מרכיבים בתפריט מוליד בחירה בארבע מנות – בוריטו גדול במילוי בשר בקר טחון, מנת טאקוס עוף, צ'יפס בתוספת תבשיל צ'ילי קון קארנה וכנפיים ברוטב הבית. ראשונים מוגשים הבוריטו והטאקוס.

יהונתן: הבוריטו, כמו תמיד, מזכיר טיל קרקע-קרקע או סיגר שמן במיוחד ועטוף בנייר כסף. קצת כמו לאפה, גם טורטיית קמח לבן יכולה לספוג ולשאת לא מעט. החיתוך חושף מילוי של שכבות על שכבות – אורז, שעועית, ממרח גוואקמולה, סלסת עגבניות וכמות צנועה למדי של פירורי בשר טחון. לקחתי כמה ביסים מהחצי שלי ואני מרגיש שכל המרכיבים פשוט לא מתערבבים ומתחברים.

עמית: ואני מרגיש שלכל המרכיבים פשוט אין טעם. אוכל מקסיקני, גם בגרסת הסטריט פוד האמריקאית שלו, אמור לנוע במנעד טעמים חמוץ-חריף-מעושן, להציג ביסים חדים וברורים. כל האלמנטים האלה לא קיימים בבוריטו הזה, שהוא סתמי להפליא.

יהונתן: מבחינה טכנית זה עומד בכללי המנהל התקין והמנה גדולה ונדיבה. הנוכחות של האורז והשעועית הופכת את המאכל הזה לכזה שיהיה קל לעיכול והבנה אפילו לאכלנים ירושלמיים שמעולם לא נתקלו בבוריטו קודם לכן. חבל רק שהכל תפל להפליא.

עמית: מנת הטאקוס עוף היא ממשפחת ה"הרכב זאת בעצמך" – על צלחת מחולקת מסודרים כל המרכיבים שראינו קודם לכן בפס ההכנות – אורז, שעועית, ירקות צלויים, סלסות, וכמות זערורית של פיסות עוף. את הכל אמורים להכניס לתוך אחת משלוש טורטיות תירס קטנות, לכרוך יחד ולאכול.

יהונתן: זה מאפשר לבדוק האם היעדר הטעם של הבוריטו נבע מאיזה ביטול אלכימי של המרכיבים אחד את השני או שפשוט לכולם כאן אין טעם.

עמית: ובכן, התשובה היא ב'. לשום דבר בצלחת הזו אין טעם דומיננטי או מורגש, אולי פרט לשעועית השחורה שיש לה ניחוח נעים של כמון. העוף הוא החלק הכי חלש – תפל לחלוטין, סמרטוטי ובמינון קמצני.

יהונתן: לא חושב שיש פה יותר מ־100 גרם של עוף. זו כמות על גבול המבישה, שאני בכלל לא בטוח שמספיקה למלא את שלוש הטורטיות. בשבוע שעבר ב"קרייב" אכלנו טורטיות תירס בעבודת יד – איפה הן ואיפה מה שמונח לפנינו – טורטיות קנויות שעברו חימום והתקשו תוך שניות למרקם של קרטון.

עמית: הירקות הצלויים – פלפלים ובצל – מרגישים כמו אוכל סיני זול, סלסת העגבניות אנמית ובסלסה הירוקה יש קצת פיקנטיות ושום דבר מעבר. אי אפשר להרגיש שום טעמים מעושנים של פלפל צ'יפוטלה או חריפות של פלפלי צ'ילי מעניינים.

יהונתן: יש כאלה שיגידו – אוכל מקסיקני בלי בשר חזיר או בלי מוצרי חלב לא עובד – לא מקבלים את זה. אכלנו כבר מקסיקני כשר, ב"בוריטו חי" החביב, ראינו לאיזה גבהים אפשר להגיע עם תחליפים ראויים ב"קרייב" – אפשר וחובה לעשות הרבה יותר טוב משתי המנות האלה.

***

מנת הכנפיים הנדיבה מוגשת בקערה שחורה עמוקה ולצידה מנת הצ'יפס, שמתגלה כמנת פלחי תפוחי אדמה מטוגנים בקליפתם ועליה ערימה נדיבה של תבשיל בשר ושעועית ברוטב אדמדם. המבקרים נוטלים כל אחד פיסת תפוח אדמה, נותנים ביס גדול ומזדעזעים נוכח טעם חמוץ ודומיננטי שממלא את פיהם.

יהונתן: מה זה? מלח לימון?

עמית: אין סיכוי בעולם שמישהו יפזר מלח לימון על צ'יפס.

יהונתן: אני חייב לבדוק.

עמית: כדאי. כי אם זה לא מלח לימון משהו ממש לא בסדר עם הצ'יפס הזה.

יהונתן יוצא לבירור ושב כעבור שניות בודדות עם התשובה – אכן מדובר במלח לימון, שהוא חלק מתבלין הבית שמורכב ממלח לימון, פפריקה ואבקת שום, ונועד להחליף תבלין מקסיקני לא כשר שמכיל, כך על פי בעלי המקום, אבקת ליים.

עמית: לא יודע מה ניסו לעשות פה, אבל זה פשוט נורא. לצ'יפס הזה יש טעם שנע בין סוכרייה חמוצה לבין מרק חמוסטה מקולקל.

יהונתן: בלתי אכיל, והרס את הצ'ילי שעוד איכשהו מרגיש סביר בטעמיו. לא צ'ילי מסעיר, חריף או משמח בשום צורה, רק סביר.

עמית: אנחנו רק בתחילת פברואר ונראה לי שמצאנו את המועמדת המובילה לתואר המנה החלשה של השנה, אם וכאשר נגיע לסוף 2017.

יהונתן: קומבינציה בלתי הגיונית שזועקת חוסר הבנה מוחלט לגבי מה מלח לימון ומה מקומו במטבח.

עמית: מקומו לא במטבח. צר לי. מי שמתבל במלח לימון מוזמן מבחינתי לתבל במסיר אבנית. זה פשוט לא עובד.

יהונתן: מסתבר שהכנפיים הן החלק היותר סביר של הארוחה, אם אפשר לקרוא סביר לכנפיים כל כך יבשות.

עמית: מנה נדיבה יחסית של כנפיים שעטופות ברוטב שמורכב במקום מרטבים קנויים – ברביקיו, צ'ילי מתוק וצ'ילי חריף, להערכתי. פה סוף סוף יש איזה טעם קלוש שמהדהד, אולי, משהו אמריקאי-מקסיקני. קצת מעושן, קצת חריף. חבל שהכנפיים יבשות עד אימה.

צילום: אסף קרלה

צילום: אסף קרלה

צילום: אסף קרלה

***

חרף הביצועים החלשים של המטבח מחליטים המבקרים להזמין קינוח של צ'ורוס, בעיקר מתוך תחושה שהם אינם מוכנים במקום. התחושה מתאמתת למראה צ'ורוס קפואים שמוטלים לשמן הטיגון, ומוגשים לצד רוטב שוקולד ורוטב מייפל לטבילה אחרי פיזור נדיב של סוכר וקינמון.

עמית: צ'ורוס, אותם מקלות בצק מטוגנים, הפכו לקינוח פרווה פופולרי מאוד שאפשר למצוא היום בלא מעט אירועים, בעיקר כי הם מתאימים מאוד לתרגום לכשרות, כי הבצק ממילא אינו חלבי לרוב.

יהונתן: והכי חשוב – אפשר להקפיא ולזרוק לטיגון, ועם מספיק סוכר וקינמון ורוטב שוקולד פשוט, זה לא רע.

עמית: אז הנה אנחנו יושבים בשמש על רחוב יפו הנאה, טובלים צ'ורוס בשוקולד ומרגישים חו"ל. בהחלט סיום סביר לארוחה די איומה.

יהונתן: ממקום שפתוח כבר חצי שנה בירושלים של 2017 אנחנו מצפים להרבה הרבה יותר. זה נכון שמרכז העיר הוא לא בדיוק מוקד קולינרי ועדיין וצריך לעשות הרבה יותר.

עמית: יש פה חבר'ה נחמדים שמתפעלים את העסק אבל הרצון הטוב לא מספיק ולא מתיישב בשום צורה עם הדרישה לאוכל איכותי ומעניין.

יהונתן: בקיצור, צר לנו, ג'מוס מכוער, אבל במתכונת הנוכחית אנחנו מתקשים לראות איך תשרוד בשוק האוכל הירושלמי התחרותי.

עמית: יכול להיות שיש תיירים שעוברים פה במקרה או סתם אמריקאים שגרים בעיר ויגיעו לכאן כדי לספק געגוע בלתי נשלט לקצת טעם של בית. לאלה וגם לאלה מגיע הרבה יותר ממה שאנחנו טעמנו כאן.

אגלי באפלו, יפו 34 ירושלים, 02-6282260. כשר.

תביאו חשבון

בוריטו גדול – 35 שקל

טאקוס – 35 שקל

תוספת צ'יפס ושתייה – 15 שקל

כנפיים – 25 שקל

צ'ורוס – 20 שקל

מים מינרלים – 7 שקלים

סך הכל: 137 שקל