כ-600 פצועים מהמלחמה טופלו עד כה במרכז הרפואי הדסה מ-7 באוקטובר. גם כיום, חצי שנה אחרי, עדיין מטפלים בבית החולים בפצועים שממשיכים להגיע במסוקים מהדרום ובמקביל עוסקים בשיקום אינטנסיבי של עשרות מהם במרכז השיקום בהר הצופים. פרופ' אלון פיקרסקי, מנהל אגף הכירורגיה, ד"ר אביבה גרין, רופאה מרדימה, וג'ודי אסוייד, אחות ראשית בחדר הניתוח, סיפרו לנו איפה תפסה אותם המלחמה וכיצד בוצעה ההתארגנות המהירה של הצוותים לניתוחים מצילי חיים לאור הפציעות המגוונת.
"מדי שבת, באופן קבוע, אני מגיע לבקר במחלקה לראות שהכל בסדר, זה חלק מהשגרה שלי", משתף פרופ' פיקרסקי. "בשבת של 7 באוקטובר, תכננתי, אחרי הביקור במחלקה, לנסוע לבקר את הבן שלי שנמצא בקורס טיס בבאר שבע. הצידניות כבר היו ברכב. בשעה שש וחצי בבוקר, אני מקבל מהבן טלפון, והוא אומר לי לא להגיע כי התחילו אזעקות. באותו הזמן הוא כבר ידע להגיד לי שיש הרבה הרוגים במסיבה ברעים. תחילה לא הבנתי על מה הוא מדבר. התארגנתי ונסעתי לבית החולים כרגיל. כשהגעתי לבית החולים, התחילו האזעקות, ראיתי יירוטים של כיפת ברזל מעלינו, שמעתי את הבומים והבנתי שיש בעיה אמיתית".
"הפעלנו נוהל חירום של פיגוע המוני"
פרופ' פיקרסקי, שהיה הראשון מצוות ההנהלה הבכירה שהגיע לבית החולים, החל בסבב טלפונים מהיר. הוא שוחח עם מנהלי בית החולים – שכבר החלו להתעדכן באפיקים שונים על המצב הלא שגרתי, הקפיץ את הצוותים הרפואיים, ואחרי שקיבל אישור למצב הכוננות המיוחד שהוכרז בהדסה, התחיל לפנות את המחלקות, על מנת להיערך לקבלת הפצועים. הוא מספר: "עשיתי סבב מהיר בשתי מחלקות הכירורגיה שלנו ופיניתי כ-80 אחוז מהחולים. המיון היה מהיר ומקצועי וקיבלתי החלטה לגבי כל מטופל האם ניתן לפנות אותו או שנחוץ להשאירו בבית החולים".
לקראת השעה 11:00 בבוקר, התחילו להגיע להדסה הפצועים הראשונים. תחילה היו אלה אזרחים בכלי רכב פרטיים שהגיעו מהמסיבה ברעים ומהיישובים בעוטף, בהמשך הגיעו גם שוטרים שנפצעו בעימותים עם המחבלים, לקראת שעות אחר הצהריים התחילו להגיע חיילים, ובשעות הערב המאוחרות, הגיעו פצועים מבתי חולים אחרים.
"בסך הכל קיבלנו בשבת השחורה יותר מ-70 פצועים ברמות פציעה שונות", אומר פרופ' פיקרסקי ומוסיף, כי יש להפריד בין מה שקרה ב-7 באוקטובר לבין מה שקרה בהמשך הלחימה. "ב-7 באוקטובר זה היה בפירוש אירוע כאוטי. בהדסה יש שני מנחתי מסוקים, ובדרך כלל, כשמגיע פצוע, אנחנו מקבלים אותו ומחליטים לאן להעביר אותו, הפעם הפעלנו נוהל חירום של פיגוע המוני ושני מנחתי המסוקים פעלו במקביל ללא הפסקה".
פרופ' אלון פיקרסקי (צילום: דוברות הדסה)
באילו סוגי פציעות נתקלתם?
"פציעות ירי, בעיקר. אנחנו מורגלים בפיגועים המוניים, כמו אלה שהיו בירושלים ב-2000 ו- 2003 וכמובן שבעשור האחרון, אבל מה שהיה ב-7 באוקטובר, לא דומה לכלום. 50 אחוז מהפצועים שהגיעו אלינו היו פצועים קשה, וכמו בכל אירוע רב נפגעים, רוב הפציעות דורשות טיפול אורתופדי וכירורגי. היו לנו שבעה פצועים עם פגיעות בטן קשות מאוד ושיבצתי לניתוח רופאים בכירים, על מנת שאני אוכל להמשיך לנהל את האירוע. במקרים מורכבים ביצעתי את החלק הקריטי של הניתוח והמנתחים המנוסים שלנו המשיכו לאחר מכן. הדבר השני שהיה בולט באותה השבת הוא העיכוב הניכר בפינוי הפצועים. הפצועים הגיעו אלינו עם חוסמי עורקים שהונחו עליהם למשך שעות ארוכות, דבר שהציל את חייהם, אך גרם לכמה מהם לאבד גפיים. אני לא מבקר את זה, מאחר שבמצב שאין יכולות לפנות פצועים באופן מידיי, עדיף לשמר חיים מאשר לשמר גפה".
בימים שלאחר 7 באוקטובר, כשבבתי החולים ברחבי הארץ הבינו שהמלחמה רק התחילה, הופעל נוהל פינוי על ידי צה"ל במסוקים צבאיים. חיל הרפואה גייס למילואים רופאים מנוסים, וביניהם חמישה רופאים בכירים ועוד ארבעה מתמחים מהמחלקה של פרופ' פיקרסקי. "העבודה של חיל הרפואה בצה"ל היא יוצאת מן הכלל ויש לי רק שבחים על התפקוד שלו במלחמה. כשצה"ל נכנס לתוך עזה, כבר היו איתו בשטח רופאים מנוסים בטיפול בטראומה, שתוך חמש דקות מהפציעה טיפלו בפצועים ונתנו להם דם בשטח. זה דבר שלא קיים בשום צבא אחר בעולם. גם הפינוי היה מהיר מאוד".
לדברי פרופ' פיקרסקי, חיל הרפואה קבע יעדי פינוי למרכזי-העל בארץ ובהם כמובן הדסה, כמרכז מנוסה ומיומן בטיפול באירועים בסדר גודל שכזה – הן כמותית והן מבחינת חומרת הפציעות. "כמובן שנקבעו גם יעדי מילוט, כך שבמקרים בהם הצוות הרפואי על המסוק ראה שהפצוע לא יציב, ניתן היה לפנותו באופן מיידי לסורוקה או לאסותא אשדוד, המרכזים הקרובים ביותר להתרחשות בדרום והשיטה הזו פועלת עד היום".
פרופ' פיקרסקי מדגיש, ששיעור התמותה במלחמה הזו, לעומת מלחמות אחרות כמו לבנון השנייה ויום כיפור, הוא יחסית נמוך, וזאת הודות להתמקצעות של חיל הרפואה, התנאים והמיגון של החיילים בשטח. "במלחמות קודמות מרבית הפציעות היו פציעות ראש, פנים ובטן. הפעם מרבית הפציעות היו בגפיים, באגן, במפשעה ובבטן התחתונה".
יש מקרה מיוחד שאתה זוכר? חיבור יוצא דופן לפצוע שחווית?
"אני זוכר את כל הפצועים שהגיעו אלינו. אחד הפצועים קשה הוא אח של רופא בכיר במחלקה שלי, רופא שאני מטפח כבר 20 שנה, וגויס למילואים בעזה. את הפצוע הזה ואת משפחתו אני מכיר היטב, ובעבר ניתחתי גם את האב. היה מאוד מרגש לטפל בו וגם ללוות את ההחלמה שלו מרחוק, כשהוא בטיפולי שיקום בהדסה הר הצופים. היה מקרה נוסף, של פצוע קשה מאוד מנתיבות, שכמעט העלינו אותו על אקמו אבל הטיפול צלח והוא חזר להכרה ולחיים והיום משתקם באופן מעורר התפעלות, והיה מקרה מרגש אחר של מ"פ מהצנחנים, שנפצע קשה, ובמהלך אשפוזו בהדסה נולד לו תינוק אצלנו, כמה קומות מתחת לחדר האשפוז שלו. הצוות הוביל אותו אל אשתו היולדת במיטת האשפוז שלו כדי לפגוש את בנו הטרי".
חיבה מיוחדת רוחש פרופ' פיקרסקי לחיילים מגולני. הוא שירת כרופא גדודי בגדוד 12, בהמשך היה הרופא של חטיבה 769 ולאחר מכן הרופא של דובדבן. "בשבילי, זוהי זכות של ממש לטפל בחיילים ובאנשי כוחות הביטחון. בזכותם אנחנו כאן. באופן אישי, כל טיפול בחיילים של גולני הוא מרגש. אני איש גולני, וכמובן שאני נקשר לחיילים באופן אישי".
"עבדנו על אוטומט, ללא הפסקה"
ביום חמישי, רגע לפני היציאה לחופשת שמחת תורה, קיבלה ג'ודי אסוייד, אחות ראשית בחדר ניתוח, הודעה שהחל מיום ראשון, 8 באוקטובר, היא נכנסת לתפקיד חדש כממלאת מקום חדר ניתוח. "הבוס שלי אמר לי שהתפקיד כולל גם זמינות בסופי שבוע וזה התקבל כברור מאליו מבחינתי", היא נזכרת.
אסוייד, ששומרת שבת, עשתה את שמחת תורה אצל גיסתה בירושלים. "בשעה 07:20 אני מקבלת טלפון מהבוס שלי, אלי בן דוד. הוא אמר לי 'יהודית, פרצה מלחמה, יש עשרות טילים, מאות הרוגים, וככל הנראה נפעיל אר"ן (אירוע רב נפגעים – מ"ט)', והוא ביקש ממני להתכונן". אסוייד לא הבינה תחילה במה מדובר, שכן בירושלים, באותו הזמן, הכל היה שקט.
היא משחזרת: "למרות השבת ומתוך הבנה שאסון גדול מתרחש במדינה, הדלקתי את הטלוויזיה. איך שסיימתי את שיחת הטלפון, התחילו האזעקות גם בירושלים, וכל הבית התעורר. בכל זאת, החלטנו ללכת לבית הכנסת, אבל לקחתי איתי את הטלפון, השארתי אותו פתוח וחיכיתי להקפצה".
לקראת השעה 11:00 בבוקר, התבקשה אסוייד להקפיץ את הצוות הראשון שלה, וגם היא עצמה הגיעה לבית החולים. "הגעתי בין הראשונים, והתחלנו להכין את חדרי הניתוח לפי סוגי הפציעות – פציעות ראש, פציעות חזה, בטן ופציעות גפיים", היא משחזרת. "בירושלים אנחנו מתורגלים, לצערי, בפציעות מהסוג הזה מהפיגועים הרבים שהיו בעיר, יודעים לטפל במספר גבוה של פצועים ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם מיון טראומה".
ג'ודי אסוייד (צילום: דוברות הדסה)
הפצועים שהגיעו ראשונים לחדרי הניתוח סבלו מפגיעות אורתופדיות, ובהמשך הגיעו גם פצועי ירי וגפיים. בסך הכל התקבלו בשבת ההיא כ-25 פצועים בחדר הניתוח. אסוייד: "הגיעה אלינו חיילת פצועת ראש, שאבא שלה היה כירורג אצלנו. היא הייתה אחת הפצועות שהיו ממש במצב קשה באותו היום. עבדנו ללא הפסקה, על אוטומט. לקראת השעה 19:00, הוחלט לגייס צוות לשעות הלילה מתוך הבנה שהמלחמה לא הולכת להסתיים בקרוב ושצריך לשמור על הצוותים רעננים. השארנו גם צוות כונן שמוקפץ מהבית בעת הצורך".
יש זמן לעצור ולחשוב?
"לא. עבדנו על אדרנלין, והצוותים תפקדו בצורה מופלאה, תוך שהם לא מאמינים למה שמתרחש במדינה. אני זוכרת שהטלוויזיה הייתה דלוקה ברקע. מספרי ההרוגים עלו מרגע לרגע וזה די הלחיץ את הצוותים. בהמשך, החלטתי לכבות את הטלוויזיה. אלה היו ימים קשים גם לי וגם לצוותים, לכן דאגתי שיתקיימו שיחות עם אנשי מקצוע, הבאתי פסיכולוגית, וערכתי יותר ישיבות צוות כדי לנסות ולהקל אפילו במעט. לתת מקום לפרוק ולדבר. נוסף על כך, שלושה אנשי צוות שלי גויסו למילואים לתקופה ארוכה. אחות מהצוות עדיין במילואים, והיא אמורה לחזור לעבודה רק אחרי פסח".
בהדסה הבינו מהר מאוד שלצד הטיפול בפצועים, יש צורך לחזור לשגרת עבודה, ובמקביל לטפל גם במאושפזים שאינם פצועי מלחמה. "כולם התגייסו ללא היסוס", מספרת אסוייד, "ערבים ויהודים כאחד, וזה היה יפה לראות את זה. לפעמים, אני אומרת שחבל שרק בבית החולים רואים את האחווה והעזרה ההדדית הזו, ולא בחיים עצמם".
רוצים להישאר מעודכנים?
"בחדר הניתוח כולנו ממוקדי מטרה"
ד"ר אביבה גרין, מרדימה בבית החולים, שומרת שבת, מתגוררת מחוץ לעיר. לקח לה כמה שעות להבין שמשהו גדול מתרחש. היא נזכרת: "בעלי חזר מבית הכנסת וסיפר לנו שהוא שמע שיש אירוע ומתחילים לגייס בצו 8. בשבת ההיא התארחנו אצל המשפחה, ובדרך מהבית שלנו לבית שלהם, תפסו אותנו האזעקות. בשעות הצהריים המוקדמות, כשכבר קלטנו שקורה משהו, חזרתי הביתה להביא את הטלפון שלא היה עליי. פתחתי את הטלפון להבין אם בבית החולים צריכים עזרה וקראתי את השתלשלות האירועים. מיד הבנתי שההיענות של כל הצוותים הייתה אדירה ושתוך שעה כולם הגיעו לבית החולים".
ד"ר גרין יצרה קשר עם בית החולים והתבקשה להגיע למחרת בבוקר. "צריך להבין שכל פצוע שנכנס לחדר ניתוח צריך לפחות מרדים אחד ולפעמים אפילו שניים. כשהגעתי לבית החולים ביום ראשון בבוקר, התחושה הייתה סוג של הלם – אבל יצאנו ממנו במהירות, זו הייתה הברירה היחידה – לפעול. לא ידענו מה הולך לקרות, ובאמת, בהתחלה, מרבית הפעילות השגרתית הצטמצמה לטובת ניתוחים דחופים. הפצועים שהגיעו סבלו בעיקר מפגיעות אורתופדיות, הרבה פגיעות גפיים, פציעות ירי וכוויות".
ד"ר אביבה גרין (צילום: דוברות הדסה)
גרין נזכרת שבאחד הימים, בזמן ההמתנה לקבלת פצוע קשה, היא פגשה בכניסה ליחידת הטראומה רופאה, קולגה מתחום אחר. "היא סיפרה לי שבעלה מגויס, שהיא נשארה עם שלושה ילדים קטנים ושהיא מאוד מודאגת. היו לנו כמה שניות לבכות ביחד, ותוך כדי השיחה, הפצוע הוכנס ליחידת הטראומה. ברגע הזה הסתיימה השיחה שלנו והסתיימו גם רגשי הכאב או המתח, כי כשנכנסים לעבוד ביחידת הטראומה או בחדר הניתוח חייבים לעשות את ההפרדה ולדעת לנטרל רגשות אישיים. בחדר הניתוח חובה עלינו להיות 100 אחוז עם המטופל, וזה מאפיין את כל מה שאנחנו עושים ומרגישים בחודשים האחרונים. אנחנו נמצאים במצב בלתי נתפס, אבל ברגע שכף רגלנו דורכת בחדר ניתוח, הכל זז הצידה ואנחנו לגמרי ממוקדי מטרה".
חזרתם לשגרה מלאה?
"קשה להגיד שחזרנו לשגרה, כי אין מישהו במדינה שבאמת חזר לשגרה. אנחנו ממשיכים לקלוט פצועים ומטופלים מבתי החולים בדרום ובצפון, ששם יש עומס מטורף על הצוותים. לדוגמה, הגיעה אלינו אישה מאחד היישובים בעוטף עזה, שהייתה צריכה לעבור לידה שקטה. מעבר לקושי העצום שכרוך בלידה שקטה, מתווסף גם הקושי שהיא לא נמצאת בבית, ואין לה את הסביבה הקרובה, המוכרת והעוטפת, כך שכל הזמן מלווה אותנו המחשבה איך אנחנו יכולים להקל על האנשים, ולו במעט, וזה התפקיד של כל אנשי הצוות, להיות למעטפת בימים האלו".
יש מקרה מיוחד שאת זוכרת?
"במסגרת קליטת הפצועים, הוקם 'חדר מלחמה' עם צוות מלא. באחד הימים שובצתי לעבודה ביחידת הטראומה והמתנו לפצוע עם פגיעות ירי ברגל, אבל הוא לא הגיע, ואנחנו לא הבנו איפה הוא. רק בהמשך התברר לנו שמדובר בקצין בדרגה גבוהה, שאיבד חיילים רבים בתקרית בעזה, והוא לא הסכים להיכנס לניתוח, לפני שהוא משתתף בכל הלוויות של החיילים שלו. הוא לא היה מוכן לטפל בעצמו עד שהוא לא מסיים את המשימה שלו. ברגעים כאלה את מתמלאת אפילו ביותר גאווה ממה שיש בך בתקופה הזו".
מקרה נוסף שחקוק בזיכרונה של ד"ר גרין הוא קצירת איברים של חייל שנפטר. "המשפחה שלו, למרות הקושי האישי, באצילותה הרבה, החליטה לתרום את איבריו. ניתוח קצירת איברים מתבצע בדרך כלל בשעות הלילה עם צוות גדול שמגיע מכל בתי החולים, כל אחד מהתחום שלו. אנחנו, המרדימים, נמצאים שם מההתחלה ועד הסוף, רואים את כל הצוותים באים והולכים עם איברים שיצילו חיים של אחרים, וזו יראת קודש".
לסיום, ד"ר גרין מבקשת להדגיש שצוות המרדימים בהדסה הוא צוות גדול מאוד, שמלווה את המטופלים במהלך הניתוח וגם לאחריו במחלקת ההתאוששות וכמו כן נותן מענה לצוות כאב. "הצוות שלנו, בחודשים האחרונים, מספק פתרונות יצירתיים לפצועי גפיים, למטופלים שנפצעו עצבית ולפצועי כוויות. הרבה מהעבודה שלנו נעשית מאחורי הקלעים, וזו עבודה מאוד מספקת. הידיעה שכולנו כאן עבור הפצועים היא שנותנת המון כוחות להמשיך בכל יום מחדש".
