למעלה מימין: רינה רז, משואה אופיר, לאה יצחק; למטה מימין: מרינה יצחקוב, זינב חוואמדה
למעלה מימין: רינה ראז, משואה אופיר, לאה יצחק; למטה מימין: מרינה יצחקוב, זינב חוואמדה | צילומים: דוברות כללית

מיומנה של אחות 

הן עושות עבודת קודש, נמצאות עבור המטופלים לכל שאלה או בעיה, והכי חשוב - מצילות חיים! לכבוד יום האחות שמצוין היום (12.5), חמש אחיות מכללית מחוז ירושלים כתבו על האירוע המקצועי הכי מרגש שהן חוו. אחיות מעוררות השראה

פורסם בתאריך: 12.5.24 14:02

"נכנסת ללב שלי" 

לפני מספר שנים, כשמשואה הייתה אחות צעירה ובהריון מתקדם, היא פגשה מטופלת צעירה שהייתה אף היא בהריון עם גידול סרטני ברחם.

משואה אופיר (47), אחות מומחית קלינית בגריאטריה ביחידת קש"ב (קידום ושימור בריאות) בכללית מחוז ירושלים. במסגרת תפקידה מבצעת הערכות גריאטריות למטופלי כללית שהם מרותקים ומעקבים לחולים מורכבים מרותקים לבית. אחות 23 שנה, ירושלמית, נשואה ואימה לחמישה.

ותנועות, את מרגישה? מה הקשר תנועות עכשיו? אמנם לבטני כבר יש נוכחות מרשימה, והיא נכנסת עוד לפני לחדר שלך, אבל עכשיו אני צריכה לטפל בך, וניסיתי ככל יכולתי לא לחשוב על ההריון שלי. ולא על שלך. 

ותנועות, את מרגישה? 

מרגישה, הו הו מרגישה! התנועות האלה מחיות אותי, אני יכולה לשבת שעות ורק להרגיש תנועות, אבל עכשיו אני לא רוצה לחשוב על תנועות, אני רוצה לטשטש את זה. כי מהרגע שהבנתי שהיום אני הולכת לטפל בך, אני רק מנסה להסתיר את הבטן הזו כמיטב יכולתי. 

העברת משמרת. מציגים אותך. אישה צעירה, הריון שני, גידול ברחם, לא ניתן לנתח, הגיעה לטיפול כימותרפי. בום! 

הגורל, יש לו דרכים משלו. ואני מוצאת את עצמי מולך, היכרות ראשונה.

משואה אופיר (צילום: דוברות כללית)

משואה אופיר (צילום: דוברות כללית)

ואת, עם חיוך ענקי מקבלת אותי ואת הבטן שלי, משוות שבועות – אותו שבוע. אבל בעוד אני יודעת שאת העובר שלי אחבק בעוד כמה חודשים, את יודעת שאת עוברך איבדת לנצח. 

ותנועות את מרגישה? את שואלת. 

כן אני מרגישה, 

גם אני, את עונה, איזה כיף זה, נכון? 

וככה הכנסת אותי לחייך, בפשטות הזו, עם חיוך גדול. 

ונקשרנו. אך בעוד הבטן שלי הלכה וגדלה, את הלכת והצטמקת, הודות לכימותרפיה ולתופעות הלוואי שלה. אבל נכנסת ללב שלי. חיכיתי לשיחות איתך, על אימהות, על משמעות החיים, על האובדן אבל עם הפנים קדימה. 

ואני עדיין אחות צעירה בדרך להיות אימא, שותה בצמא את דברייך ומחפשת את קרבתך. למרות  ששתינו ידענו שהפרידה שלנו מתקרבת, אני אצא לחופשת לידה, ואת? על זה העדפנו לשתוק. 

ואז זה הגיע, הרגע שלי, הרגע שלו ציפיתי. וככה באגף אחר באותו בית חולים אני נלחמתי להביא חיים, ואת נלחמת על החיים.

למחרת חוויתי את הרגע המאושר בחיי, חובקת בן ראשון והלב לא יודע גבולות של שמחה. 

אבל כמה שעות אחר כך, קיבלתי את הבשורה שגרמה לי להרגיש שוב תנועות, תנועות חזקות בלב. תנועות בין האושר הגדול שחוויתי לצער העמוק על לכתך. 

ומאז אני מבינה שהתנועות האלה הם חלק מלהיות אחות. 

לחוות את החיים במלואם, על המר ומתוק, עם כל הרגש שנלווה עליהם, בצער ובשמחה. 

ותמיד כשאני חווה את התנועות האלה, תמיד אני נזכרת בך.  

לידה בהפתעה 

רינה ראז, אחות לווי הריון ממרכז בריאות האישה של כללית בשערי צדק, לא תשכח את היולדת החרדתית ששכחה לספר פרט אחד שכמעט גרם לה לאבד את חייה  

רינה ראז (63), אחות ליווי הריון נשים במרכז בריאות האישה של כללית בשערי צדק. רינה אחות מזה 31 שנה , במהלכן הייתה גם מיילדת. במסגרת תפקידה הנוכחי היא מלווה את הנשים מתחילת ההריון ועד הלידה, מדריכה ומעניקה להם לתחושת הביטחון שיש להם למי לפנות בעת הצורך.

רינה גרה בירושלים, אימא לשני ילדים וסבתא לשני נכדים. בתפקידה רואה שליחות שלה בעולם.

באחת השבתות בבוקר דפיקות בדלת. שכן עטוף בטלית אומר לי 'אחות רינה אשתי צריכה ללדת יש לה כאבים  תוכלי בבקשה לבוא ולראות אותה?'  לקחתי כפפות ונגשתי לביתם במרחק 100 מטר מביתי. מדובר על משפחה חרדית מחסידות  חב"ד, המחשבה שלי הייתה מכיוון שזו משפחה דתית  צריך לדאוג כמה שפחות לחלל  שבת. נגשתי לביתם  ומצאתי אישה מאוד כאובה.

רינה ראז (צילום: דוברות כללית)

רינה ראז (צילום: דוברות כללית)

שאלתי אותה 'כל כמה זמן יש לך כאבים?' 

ענתה: כל 10-20  דקות, לא סדיר.

בדקתי אותה ועדיין  לא הייתה פתיחת  צוואר. 

אמרתי לה  'אין התקדמות ללידה, נחכה כיצד התפתחו הכאבים, אם יש לך כאבים  כל 5-10 דקות. 

בסביבות  השעה 14:00 שוב דפיקות בדלת, שוב הבעל עטוף בטלית מבקש שאבדוק את אשתו. 

בבדיקה ראיתי כי הראש החל לרדת  לתעלת הלידה ועדיין אין פתיחה, 

בשעה 16:00 בדקתי שוב, הראש ירד יותר בתעלת הלידה ועדין לא הייתה פתיחת צוואר.  

בנקודה זו אמרתי: 'חיכיתי כדי לא  לחלל שבת  אין ברירה לפנות  לחדר לידה'. 

שעתיים לפני צאת השבת נסעו השניים לבית החולים, השניים רצו ללדת בפוריה אבל אמרתי להם בתוקף שהיא חייבת להגיע לבית חולים בהקדם ולכן הם חייבים לנסוע לזיו שקרוב יותר. 

כשחזרתי לאחר מספר שעות הסבתא שנשארה לשמור על הילדים סיפרה לי שהאימא נמצאת בניתוח חירום כיוון שהם נסעו לפוריה ובדרך הם התקשרו לרופא  מיילד ידוע באזור שמבצע לידות בית ושאלו בעצתו, וגם הוא אמר להם לנסוע דחוף לצפת, שם גילו להם הרופאים שהאימא על סף קרע ברחם וכדי להציל את האימא והתינוק חייבים ניתוח חרום. מסתבר שהאימא לא אמרה לי שהיא עברה ניתוח  קיסרי. אילו הייתי יודעת שעברה ניתוח בעבר לא הייתי משאירה אותה עם צירים בבית. מיד הייתי מפנה אותה לחדר לידה, כי אחד הסיכונים אחרי ניתוח  קיסרי אם יש צירים זה קרע ברחם. האישה והתינוק עברו את הניתוח בשלום. 

הקשיש בר המזל

האחות זינב חוואמדה טיפלה בקשיש בן 90 במסגרת תוכנית ייחודית שבה הקשישים ממשיכים להתגורר בביתם. החלטה לבקר אותו במפתיע הצילה את חייו

זינב חוואמדה (28) אחות ביחידת המשך טיפול של כללית מחוז ירושלים, בוגרת תואר שני בטיפול פליאטיבי אונקולוגי בסיעוד. במסגרת תפקידה מלווה מטופלים מורכבים ומטופלים סופניים השוהים באשפוז ביתי. זינב היא ירושלמית ואחות מזה שש שנים.

לפני כארבע שנים שהתחלתי לעבוד בתוכנית מיוחדת במינה במזרח ירושלים- 'תיאום וטיפול משולב לקשישים בקהילה'. התוכנית נועדה לאפשר לקשישים הסובלים מבעיות מורכבות – בריאותיות וחברתיות – להמשיך להתגורר בביתם. צוות התוכנית כולל אחות מכללית ועו"ס העורכים ביקורי בית לזיהוי הקשיים והצרכים, ובונים תוכנית טיפול מותאמת עם משימות ברורות וליווי לאורך הדרך עבור כל מטופל. 

התקופה הייתה שיא ההתפשטות של נגיף הקורונה ומלאה באתגרים מהותיים. כשהתקבלתי לתוכנית למדתי טיפול פליאטיבי ונסיתי לשלב את מה שלמדתי בעבודה זו. היה חשוב לי שהמטופלים יקבלו את מיטב הידע שלי על מנת לשפר את איכות חייהם. ראיתי שהם מעריכים כל רגע של תמיכה מאיתנו.

זינב חוואמדה (צילום: דוברות כללית)

זינב חוואמדה (צילום: דוברות כללית)

 כל יום כשהייתי בתוכנית הרגשתי סיפוק מקצועי ונפשי ותמונה חדשה שנכנסת לי ללב מחייהם היומיים של המטופלים.

מקרה שלא אשכח נוגע למטופל בן 90 שגר לבדו ומנותק מילדיו שחלקם בחו"ל והשאר עסוקים בחיי המשפחה הלא פשוטים. הרגשנו מחויבות להתערבות כיוון שהמטופל היה עם בעיות תקשורת והיה לו קשה לקבל סיוע. 

לפני חג הקורבן החלטתי לנסוע לביתו ללא תיאום, יחד עם העו"ס. דפקנו בדלת מעל רבע שעה והתעקשנו לפגוש אותו במיוחד לאחר ששמעתי את השיעול שהולך ונחלש, ובסוף הדלת נפתחה. התחלתי בבדיקות בסיסיות על מנת לאבחן את הבעיה. המטופל היה עם לחץ דם נמוך ופנים נפולות. הגענו אליו על מנת לסייע לו מבחינה סוציאלית, אך נאלצתי להזמין לו אמבולנס ולהציל את חייו!

המטופל אושפז בבית חולים במצב בינוני קרוב לחודש ואובחן שהוא סובל מדלקת ריאות קשה. בהמשך תקשרתי עם משפחתו של המטופל שלא ידעו על מצבו הרפואי דבר. הבת של המטופל נאלצה לטוס לארץ מארצות הברית לאחר נתק של שנים.

למדתי מהמקרה שחוויתי שמהלכים פשוטים וקטנים עלולים להציל חייהם של אחרים, מטופל זה היה עלול לאבד את חייו אם לא הייתי מתעקשת להיכנס לביתו. גאה שהייתי חלק מהתוכנית, בתקווה שהתוכנית תמשיך על מנת להגיע עם השירות המיוחד לכל קשיש בבית.  

 

 

איך כמעט גרמתי לנחיתת חירום

לאה יצחק (45) אחות במרפאת כללית בגילה, ירושלים. אחות מזה 15 שנה. ירושלמית, נשואה ואימא לארבע בנות בגילאים 10,9,6 ושנתיים.

לפני 12 שנה, עברתי מבחן ממשלתי, ונסעתי לאחי בארה"ב לנוח ולהנות קצת, עדיין לא עבדתי כאחות מוסמכת יום אחד בחיי. טיסה של שבע שעות מסן פרנסיסקו לניו יורק. ככה ביום חול, מטוס כמעט ריק, כמה אנשי עסקים עם לפטופים. חיברתי שלושה מושבים ושכבתי לישון. לפתע מתערבב לי קול בחלום: we need a nurse, we need a doctor"

הקול חזר כמה פעמים והתחזק עד שפתאום נכנס לתודעה. התיישבתי בבהלה, קמתי ורצתי לקדמת המטוס. 

דיילת מבוהלת הפנתה אותי מיידית לאדם קשיש מעל גיל 90 שלדבריה לא יכול לנשום.

ראיתי מולי סבא קטן וחיוור עטוף במעיל פוך, צעיף וכובע, ולידו אשתו המודאגת. מיד התחלתי לקלף מעליו את כל השכבות תוך שאני שואלת בקיצור מה הוא מרגיש ומנסה להבין אם יש מחלת רקע. 

לאה יצחק (צילום: דוברות כללית)

לאה יצחק (צילום: דוברות כללית)

מכשיר סטורציה – אין. מכשיר ל"ד – ידני, לא מצליחה לשמוע בסטטוסקופ כלום בגלל הקפיצות והרעש של המטוס.

מודדת דופק ידנית: 40 אמאל'ה. מחברת לחמצן ומנסה לומר מילים מרגיעות ושהכל יהיה בסדר. בינתיים האישה נרגעת מעט ומוסרת שהוא נוטל נורמלול והדופק הרגיל שלו הוא 48. אוקי נושמת לרווחה, לאחר זמן מה הקשיש מדווח שמרגיש טוב יותר וקצת צבע חוזר לפניו (וגם לפניי). מתחיל לספר שהוא בדרך לבר מצווה בניו יורק… (הקשר היהודי תמיד מופיע איכשהו).

ניגשת אליי הדיילת: "אנו כרגע מעל שדה תעופה. תחליטי אם צריך לבצע נחיתת חירום לצורך פינוי לבית חולים (עדיין יש ארבע שעות לסיום הטיסה)". 

אני מרגישה עיניים של אנשי עסקים שלא רוצים לאחר לפגישה נעוצות בגבי ודממה במטוס….

מתוך רגע של בלבול, צמחה בהירות ועניתי: אין באפשרותי לקבל את ההחלטה הזו, אנא קשרו אותי לרופא, אמסור לו את כל המידע והוא יקבל את ההחלטה. ואכן כך היה, הרופא החליט שלא לבצע נחיתת חירום, אני ישבתי ליד המטופל שלי עד סוף הטיסה מוודאת שאין ירידה במצבו, בינתיים הדופק קצת עלה וקוצר הנשימה חלף, מסרתי אותו בירידה מהמטוס לידי צוות פרמדיקים שהמתינו לו בשדה, נפרדנו כידידים בחמימות רבה.

ואני, קיבלתי המון שוקולדים ויין מצוות המטוס (שלא טעמתי מהם דבר בגלל הכשרות) וטיסת ההמשך שלי חזרה לישראל שודרגה למחלקה ראשונה עם מנות ופינוקים בכשרות מהודרת.

המקרה שנתן לי כוח להמשיך

מרינה יצחקוב (47), אחות 24 שנה, מנהלת תחנת טיפת חלב של כללית ביישוב אדם, אחות בטיפת חלב בישובים תל ציון, מצפה יריחו ובקיבוץ קליה. במסגרת תפקידה היא מלווה משפחות עם הילדים מגיל לידה ועד לכניסתם לבית הספר היסודי. מרינה גרה בישוב ענתות , נשואה ואימא לחמישה ילדים.

שמי מרינה. אני עובדת כאחות טיפת חלב כי רואה בו שליחות.

היום כשמנהלות ממינהלת התיישבות נכנסו לחדרי במרפאת כללית בתל ציון, אחת האימהות שלא הייתה מוזמנת אלי, ביקשה להיכנס יחד איתם.

המטופלת שיתפה את המבקרים בסיפור שקרה עם בנה (ביום בן שנה ו-9 חודשים). ההורים היו על סף תסכול מול קשיים שהלכו וגברו סביב התפתחות הילד, על אף שהיה מטופל בפיזיוטראפיה. ביקרו אצלי לראשונה כשהתינוק היה בן 10 חודשים. אחרי אנמנזה מקיפה והפניות שקיבל על ידי רופאה התפתחותית באותו יום- בנינו "יומן משימות" . השארתי להורים דלת פתוחה לפנות אליי בכל דבר ועניין אם נתקלים בהתקדמות בתהליך בירור/טיפול. למעשה לא היה צורך בי והמערכת של כללית נתנה כל מענה שצריך. 

מרינה יצחקוב (צילום: דוברות כללית)

מרינה יצחקוב (צילום: דוברות כללית)

סביבות גיל שנה ו-3 חודשים הוא כבר נכנס למעון שיקומי ובו עם הזמן התחיל לצמצם פערים בהתפתחות. אמא שלו שיתפה את כולן היום בביקור כמה שהיא מעריכה את העבודה שאני עושה שם, והליווי המקצועי שקיבלה לכל אורך הדרך .היא אמרה בחיוך רחב " כל הצוות כאן בתל ציון מעולה ומקצועי, דר' טומס רופא ממש טוב ותמיד מאבחן את המחלות. ומאז שמרינה ליוותה את הטיפול של בני ,  אני רוצה לבוא רק אליה. ולא תבינו לא נכון, אני לא מטיפוסים שאוהבים לפרגן".

ברור שהצלחה בתהליך עם בנה ועם המון ילדים אחרים היא בעצם התהליך המוצלח של כל אנשי צוות שהיו שם ונרתמו למען ניהול טיפול מהיר ויעיל יותר. ואני רק ניהלתי שהכל יקרה . 

הרגשתי מבוכה, כי בעיניי עשיתי רק את עבודתי. אבל מודה, שמילים כאלו של הערכה כן משפיעות עליי ונותנות כוח להמשיך לעבוד באותו קצב.

 

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר