דגנית קובלינר פרידמן
דגנית קובלינר פרידמן (צילום: שערי צדק)

אישי | המשימה המסתיימה, הקרבות לא / יומן מלחמה

מהשבת השחורה ועד סוף נובמבר - החיים הכפולים של דגנית קובלינר פרידמן, אחות במרכז לרפואה דחופה במרכז הרפואי שערי צדק שגויסה למילואים

פורסם בתאריך: 21.5.24 12:37

7/10 שבת, קרני שומרון

6:40 בבוקר. האיש שלי מנער אותי משינה: "יש רעידת אדמה, הכל זז…"
"זה לא רעידת אדמה", אני עונה, ברעידות אני קצת מבינה… במסגרת תפקידי בבית חולים שדה של צה"ל כבר הייתי באזורי אסון ורעידות אדמה.
"זה לא מרגיש ככה", אני אומרת, אלו "רק בומים על קוליים".
אבל אחרי עוד מספר דקות, אני כבר מבינה שזה משהו אחר ושונה, מעבר למטוסים בשמיים.
אני פותחת את הטלפון.
התחילה מלחמה.

8/10, יום ראשון.

אני משתגעת שעוד לא גייסו אותי. ומשגעת בתמורה את כל מי שאני מכירה בחיל הרפואה עם רעיונות איך להפעיל אותנו.
בינתיים, כלום.
מתסכל.

10/10, יום שלישי, מלר"ד שערי צדק. 11:00 בבוקר

אני מקבלת לטיפול אל'מ מותש, עיניו טרוטות, מספר לי שישן רק 4 שעות בשלושת היממות האחרונות. הוא נמצא במחנה שורה (פעם ראשונה שאני שומעת על המקום הזה) והם פשוט קורסים…

מסיימת לטפל בו ומייד כותבת לקצין המבצעים של היחידה: "צריכים עזרה? זו בטח משימה שאנשי רפואה יוכלו לעמוד בה, יותר מהסדרניקים ללא כל הכשרה"

10/10, 17:00 אחה"צ

מקבלת הודעה: "גייסי קבוצה, תחילת עבודה מהלילה"
תוך חצי שעה יש 12 מתנדבים. אנשי היחידה רק חיכו לקריאה.

11/10

מקבלת הודעה בוואטסאפ של העבודה. חברה טובה שכלה את שני בניה בקרב ההגנה על קיבוץ עלומים. עוד לא ידוע מועד הלוויה.
מגיעה למתחם במחנה שורה. מה שתופס לי את העיניים הן שתי משאיות ענק של יוטבתה, לוקח לי כמה שניות להבין מה הן עושות שם…
נכנסת למקרר הראשון בכדי להתחיל להוציא גופות ורואה מול העיניים ארון קבורה עליו רשום שם אחד הבנים, צמרמורת חולפת בגופי, ולא מקור המקרר…
אמרתי לעצמי שעד סוף היום בטח גם הבן השני יזוהה והמשפחה תוכל לקיים לוויה לשניהם ביחד.
לקחו עוד יומיים נוספים עד ללוויה.

 

 

14/10, שבוע למלחמה.

משימה חדשה. יורדים לבסיס בדרום הארץ. כשנגיע לשם, יסבירו לנו מה צריך לעשות.
מתחילים חודש וחצי של לקיחת דגימות לדי.אן.איי מגופות המובאות מהשטח.
עם המראות לא כל כך קשה לי להתמודד, בכל זאת, מעל 20 שנה של עבודה במלר"ד בשנים רוויות פיגועים.
אבל הריח, זה מה שקשה, נדבק לכל דבר. לריח הזה לא מתרגלים.
מעט האנשים שבסביבתי הקרובה שיודעים מה אנחנו עושים שואלים אם לא קשה, אם אין "סיוטים" אני עונה שאני ממוקדת במטרה. כשהתחלנו אמרתי לעצמי שאם נצליח להתיר ספקות ולהביא מנוחה למשפחה אחת, עשינו את תפקידנו.
אני רושמת לעצמי משפט – הנאצים הפכו אנשים למספרים. אנחנו, הופכים מספרים לאנשים.
המטרה נותנת את הכוח לבצע.

25/10

מקבלים רשימה ראשונית של אנשים שזוהו בזכות העבודה שלנו. מתוכם ארבעה צעירים שהיו במסיבת נובה. מרגש ומצמרר כאחד

30/10

מחליטה "לסגור מעגל"
ביחד עם חבר הולכת לניחומי אבלים של הנרצחים מהמסיבה.
היינו אצל שלש משפחות.
כל אחת עולם בפני עצמו.
כל אחת התמודדות שונה.
כל אחת במקום שונה מול האובדן.
כולן, מתחילות לגשש את חייהן מחדש.

10/11

שיגרת עבודה-מלחמה מוזרה שכזו.
בבוקר, במדי שערי צדק הכחולים, מטפלת באנשים במלר"ד. השיגרה חוזרת, המיון שהיה כמעט ריק בתחילת המלחמה חוזר לעצמו…
בערב/לילה, משמרת שנייה, במדי החאקי ביקום מקביל ממשיכים לאסוף דגימות, מחפשים תשובות לשאלות, מי נרצח? מי נחטף? האם יוּתרוּ הספקות?

27/11

הסתיימה המשימה.
המלחמה עדיין לא.
מרגישה שזכיתי.

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר