חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)

חיים ברעם כותב על יציאתו לחל"ת מעבודתו ב"כל העיר"

בבוקר שוטטתי קצת ברחביה עם מסכה שחורה ורק עובר אורח אחד הכיר אותי. "אתה חיים" אמר, "למה נעלמת מהעיתון ואפילו מהאינטרנט?". המלים נעתקו מפי | הטור של חיים ברעם על יציאתו לחל"ת

פורסם בתאריך: 15.10.20 18:24

כאשר התעוררתי אור ליום רביעי הייתי שרוי בבלבול גמור. המנקה לא יגיע היום וגם לא בימי רביעי הקרובים. אפשר להמשיך לישון. אשתי קוראת לי "דב המערות", והיא צודקת. השקט ששורר ברחביה בימים אלה הוא כמעט מוחלט. הוא מפתה, על אף שיש בו גם אלמנט של מוות. החלומות שלי נעשים בהירים יותר ויותר. חלמתי על ידיים איתנות שהשליכו אולי לבור שנחצב בתוך הסלע בהרי ירושלים. צנחתי אל תחתית הבור כשראשי למטה והבנתי שזה הסוף. משום מה הייתי רגוע לגמרי. הבנתי שסופי הגיע ושאין טעם בשום צעקות, יללות או אפילו ציוצי מחאה רגועים יותר. היער היה ריק, קירות הבור היו מוצקים ונותר לי רק לחכות לקצי. על שולחן העבודה שלי נותר פתק קצר, מוקלד, שהורה לבני משפחתי להביא אותי ל"קבר ישראל". אחי הצעיר העדיף שריפה ופיזור אפרו מעל חוף יפו האהוב עליו. כל זה היה קצת פגאני בעיניי, אבל כמו כולם כיבדתי את רצונו. אשר לי, נותרה אצלי חיבה כלשהי למסורת היהודית ובכלל, כל נושא הקבורה נראה לי שולי.

בסופו של דבר הקצתי מהחלום, לא נשרטתי אפילו, אבל החוויה היתה בהחלט עמוקה. הצלילה לתחתית הבור היתה מוחשית לגמרי, והחלום כולו היה מפחיד. החל"ת השמיד אצלי את תחושת הזמן והמקום, והכחיד את זיכרונות החיים מלפני רוע הגזירה. ברוב שחצנותי חשבתי תמיד שאני אחד מעמודי השדרה של העיתון, אבל נוכחתי לדעת שאני נושר בלי מקהלה של יללות שבר של חבריי. לא נותר לי אלא לשכב במיטתי ליד החלון, להתבונן בעצים ובפרחים הנהדרים שמעטרים את החצר שלנו ונוסכים בה ניחוח משכר כאילו הייתי בגן עדן. כמה פועלים שעבדו בחצר עכרו קצת את שלוותי, אבל עד מהרה שקעתי בתנומה קלה ומהנה והבנתי שיש גם ממד של עונג בגזירת החל"ת. בינתיים איש לא השליך אותי לבור, אני יכול לקרוא ולחיות בלי לחצים כלשהם.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת10"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


בשבת קמתי מוקדם, חיכיתי למשחקי הכדורגל של אחר הצהריים, שהפכו ללחם חוקי בשנים האחרונות. לא הרשו לי לטייל ברחוב מחמת גילי המתקדם ושפע המחלות המקננות בי. נזכרתי באימא שלי שנהגה לומר: "אתם האשכנזים, יש לכם הרבה מחלות". ידעתי שאת רוב המחלות ירשתי ממנה, אבל לא הטחתי זאת בפניה. אימא היתה מלכת הבית, ואיש מאיתנו לא דיבר אליה בחוצפה. האם יש לי "מחלות של אשכנזים?" אני לא בטוח בכך.

"כל העיר" איבד אולי ממעמדו בירושלים, אבל הכתיבה בו מאפשרת לי להוכיח את עצמי כמחבר אותנטי. בשנה האחרונה כתבתי יותר סיפורים מאשר מאמרים, אבל גם הם עינגו אותי מאוד. דיברתי עם אנשים שהחל"ת מחק אותם לגמרי, אבל המאבק על צלם האדם של אנשים עובדים היה תמיד חשוב בעיניי עד מאוד. נִּצפה כלפי מטה אל העתיד, היה אומר חברי מאיר'קה פעיל. הוא כבר נפטר, חרף שמחת החיים העצומה שלו ואילו אני חושב עליו גם בחלום, ממעמקי הבור, שוכב על הקרקעית אבל צופה לעצים הירוקים במבט שליו כלפי מעלה.

החל"ת לא עזר לי להפנים את מותו של אחי הצעיר מנחם. הוא נמצא כל הזמן לנגד עיניי, וקשה לי אפילו לראות את וסטהאם יונייטד, שחסרה יציבות בתחילת העונה כרגיל. השבוע ממש בכיתי מול הטלוויזיה כאשר הקרינו סרט תיעודי נהדר על אישה שנחטפה מהונגריה כדי לעסוק בזנות בישראל. האישה המכונה צ'ילה היתה נפלאה ובעיניי גם יפה מאוד. להפתעתי היא דיברה עברית רהוטה ועשירה, והכנות שלה הדהימה אותנו. בלילה חלמתי על הסרסורים ועשיתי בהם שפטים, בעזרת נשק אוטומטי מעולה שהגיע לידיי בדרך פלא. בבוקר שוטטתי קצת ברחביה עם מסכה שחורה ורק עובר אורח אחד הכיר אותי. "אתה חיים" אמר, "למה נעלמת מהעיתון ואפילו מהאינטרנט?". המלים נעתקו מפי. קצת התביישתי להודות שזרקו אותי לחל"ת. הימים הארוכים ללא התחייבויות קיבעו אותי בוואקום. האם אני באמת עדיין עובד ברשת? האם אני חיים ברעם? נזכרתי כיצד הופעתי בכיתה ב' באמצע שנת הלימודים. הסביבה היתה הרוסה אחרי משאיות התופת הענקיות הענקית שהשמידו חלקים מרחוב בן-יהודה. המורה שושנה בן-ארי ז"ל לא הכירה אותי וחשבה שהבאתי איזו הודעה מהמנהל. אבל אני הצהרתי "אני חיים ברעם" והסיפור הזה הפך לחלק מן הפולקלור בבית חינוך ע"ש חיים ארלוזורוב. אבל בעיצומו של החל"ת אפילו העובדה הפרוזאית הזו לא היתה דבר מובן מאליו.

הזהות שלי היתה תמיד ירושלמית. רבים מבני דורי בעיר מתו בחודשים האחרונים וגם שתי אושיות השמאל בעיר, מרון בנבנישתי וראובן קמינר כבר אינם. הסיפור של קמינר כואב שלי במיוחד שכן בנו המקסים נועם נפטר מסרטן לפני כשנה. הכאב הנורא מכל לא נחסך ממנו. מעולם לא נמניתי על תלמידיו המובהקים של קמינר אבל חיבבתי מאוד את בנו ואותו. מתחת למאור הפנים התמידי הסתתר אינטלקט חד ונדיר. מותם השאיר חלל ריק בדיון האידיאולוגי בעיר. כך חלפה התהילה והשתררה הריקנות, המתאימה כל כך לאווירת הסגר והמגיפה.

יש להבחין בין שני המאורות האלה: בנבנישתי רתם עגה שמאלית מערבית באופייה להנצחת הכיבוש; קמינר שנולד בארצות הברית היה מרקסיסט ונלחם למען שלום צודק כל ימיו. מרון היה צבר קלאסי, איש התנועה המאוחדת ואביו דוד בנבנישתי היה מורה נערץ בעירנו. האב היה מנהל בית הספר בית הכרם, ולמדתי תחת שרביטו בכיתות ז' וח'. הוא נחשב לנציג מיוחד במינו של יהדות סלוניקי, שהושמדה ברובה על ידי הנאצים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. השילוב בין אישיות נעימה לבין למדנות מופלגת הקנתה לו ידידים רבים בעיר ומחוצה לה. ברבות הימים התמעטה השפעתו של משה דיין על מרון. הוא קלט שקשה להצדיק את שעבודם של מאות אלפי בני אדם בנימוקים ליבראליים וביטחוניסטים. כמה חבריי ילדות שלי הם עדיין פעילים ועודד בארי כותב טורים יפים באינטרנט. אחי עוזי, המבוגר ממני בארבע שנים, כותב מאמרים ב"הארץ".

אין לי היום קבוצת התייחסות פוליטית במגזר היהודי. הציונות כולה הפכה לזרם רעיוני ימני, ואפילו ימני קיצוני. הרשימה המשותפת מייצגת אותי היטב, למרות נוכחותו הבלתי נמנעת של הזרם האיסלמי, שחלק מאנשיו הם שמרנים מאוד בנושאים חברתיים ודתיים. חרף ההתקפות של חברי סלמן מסאלחה הרשימה כולה מהווה תופעה מרנינה בנוף הפוליטי שלנו.

בינתיים כולנו חיים בסגר, שעליו מנצח בנוכלות המיומנת שלו ראש הממשלה ביבי נתניהו. המחנק הפיזי, הרעיוני והפוליטי מאפיין מאוד את שנת 2020 המקוללת.


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

 


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

10 תגובות
  1. אליהו

    חלק מחברי הרשימה המשותפת לא רק שמרניים אלא גם תומכי טרור.
    אם מפלגה שמצביעה נגד אישור הסכם השלום עם איחוד האמירויות ויושב הראש שלה מתקשה לגנות את חיזבאללה ואיראן מייצגת אותך היטב – אולי לעת זקנתך הגיע השעה לחשבון נפש נוקב.

  2. אבירם

    ברעם מסכן שלי.
    כמה חבל שלא לקחת חבל ונחלה ממסורת ישראל
    כמה חבל שאתה חולם על בור שחור בלי סוף והתחלה
    לא מבין את האלוקים למה שלח אותך לבכות ולגמגם לנו על המוח…
    אברהם

  3. נתן

    הטור נועד בראש ובראשונה לעשות שיימינג על הוצאתו לחל"ת. קיטור מתמשך והזוי ומגייס גם את המתים לצורך זה.

  4. יפעת

    וואיי, תמיד מחכה לקרוא אותך, אתה כותב ייחודי בנוף הירושלמי. מבקשת ומקווה שתכתוב בפייסבוק בלי קשר לכל העיר

  5. מאיה ר

    למה הוציאו אותך לחל"ת? את זה לא הבנתי. הרי העיתון אינטרנטי ואופי העבודה לא מושפע הקורונה ויש לך קוראים קבועים שאוהבים את כתיבתך
    בכל מקרה, הטור שכתבת הפעם מיוחד ונוגע ללב. איזה חלום! כל כך עשיר בפרטים ושכבות. רק חבל שגם כל כך מפחיד וקודר.
    תיקון שיש לו משמעות: נועם קמיר מת לפני קרוב לשש שנים.. ולא שנה. ועל ראובן ומרון כתבת יפה אבל כדאי שתוסיף עוד ותספר עליהם מעט יותר עבור קוראים שלא זכו להכיר אותם.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    לא כתבתי קמיר, אלא קמינר שאמנם מת לפני
    עשרה ימים, חיים ברעם

  7. חיים ברעם

    לנתן, הקיטור שלך על שיימינג מופרך . תמיד אשאר חלק מכל העיר, ואינני כועס על אף אחד. אל תשכח שעבדתי בעתון עד גיל 79 וחצי. שנים רבות אחרי מועד הפרישה הרגיל.

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר