לפני 20 שנה התרחש בתלפיות אחד האסונות הכבדים ביותר במדינת ישראל. ביום חמישי, ה-24.5.01, באולם השמחות "ורסאי", סמוך לשעה 22:23, בעיצומה של החתונה של בני הזוג קרן ואסף דרור, בעת שהתנגן השיר "לב זהב" של הזמרת שרית חדד – רצפת רחבת הריקודים נפערה ועשרות אורחים קרסו מטה. הרצפה היתה בקומה השלישית של המבנה, וכתוצאה מכך 23 אורחים נפלו אל מותם וכ-380 נפצעו.
האסון הנוראי, שהכה בתדהמה את ישראל, חשף את ליקויי הבנייה מהקשים שהיו במדינה ואת מחדל בניית ה"פל-קל", שעלו בחיי אדם. שלושת בעלי אולמי ורסאי אברהם עדי, אורי נסים ואפרים אדיב הורשעו בגרימת מוות ברשלנות וחבלה ברשלנות ונגזר על כל אחד מהם שנתיים וחצי מאסר בפועל. ערעורם של השלושה נדחה בכל הערכאות. ממציא שיטת הפל-קל, המהנדס אלי רון, הורשע חמש שנים לאחר האסון בגרימת מוות ברשלנות, ונגזר עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל.
השטח שבו פעל אולם ורסאי בדרך בית לחם 150 עומד עד היום שומם ומגודר. מולו הוקמה אנדרטה לזכר 23 הרוגי האסון. השבוע משחזרים בשיחה עם "כל העיר" שלושה ניצולים את רגעי האימה ואת האכזבה שהגיעה מהאופן בו המדינה טיפלה במקרה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
הילה מזרחי, 49, במקור משכונת נוה יעקב, בת דודתה של הכלה, אז בת 29.
הילה מזרחי (צילום: רונית יהודאי מימון)
"מאוד חיכינו לאירוע ושמחנו שהם מתחתנים", מספרת השבוע מזרחי בשיחה עם "כל העיר". "באותה תקופה עבדתי כסייעת בגן ילדים, וביום של החתונה הייתי חולה ולא הלכתי לעבודה. בערב בעלי הציע שלא ניסע, שנלך לבקר אותם בשבת – סירבתי. אמרתי לבעלי 'יתהפך העולם ואנחנו הולכים', וזה בדיוק מה שקרה, נסענו והעולם שלי התהפך".
מזרחי מתארת את רגעי האימה שבהם התרחש האסון: "רקדנו ברחבה כשהכל קרה, הרצפה רעדה ולא היתה יציבה, היו הבדלי גובה בולטים, למרות שאחותי ואני באותו הגובה כשעמדנו אחת ליד השנייה הייתי יותר גבוהה ממנה. הבן הקטן שלי, אז בן שנה וארבעה חודשים, היה על הידיים שלי. הבן הגדול היה עם בעלי, יחד איתי היו ברחבה חמישה אחים שלי, ההורים ישבו בצד. אחותי הקטנה, באותה תקופה שהיתה חיילת, לא יכלה להגיע לאירוע כיוון שהיא היתה בבסיס. כשהיא שמעה על ההתמוטטות היא היתה בטוחה שכולנו נכחדנו. ההורים שלי צפו בנו נעלמים, בחוויית הנפילה שלי הייתי בטוחה שאני בדרך לעולם הבא. אבא שלי ז"ל היה בטוח שמדובר באפקט של התקליטן ולא הבין בכלל מה קורה סביבו".
זירת אסון ורסאי (צילום: אוריאל סיני)
"הרגשתי את החבטות, את הדם זורם, אך עדיין לא הבנתי מה קורה איתי", ממשיכה ומשחזרת מזרחי. "נפלנו בשלבים, בכל קומה נעצרנו למאית שנייה, חטפנו מכות מהברזלים, בקומה השנייה קיבלתי מכה חזקה מאוד לפנים וכתוצאה מכך, מתוך אינסטינקט, שחררתי את הבן הקטן שהיה לי בידיים. לא באמת הבנתי שזה מה שעשיתי. כשנחתי למטה הייתי הלומה, היתה אנדרלמוסיה וצעקות, אוויר חנוק, אבנים. לאט לאט הרגשתי שאני מאבדת את הנשימה, אז עוד לא הבנתי שבעצם שברתי שלוש חוליות בגב. אחי שנפל מאחורי קרא לי להתעורר מהחלום ואמר לי 'הילד היה לך בידיים תחפשי אותו'. ואז התחלתי להבין שקרה אסון והתחלתי לחפש אותו ומצאתי אותו קבור בתוך ערמה של חול ואבנים. אחרי שמצאתי את הבן הקטן וידאתי שמאחורי אלון בעלי יוצא עם הגדול ויצאנו כולם יחד בשרשרת אנושית. כשיצאנו החוצה ראיתי את ההלם על הפנים של האנשים, הם לא האמינו שאנשים יוצאים מהבניין בחיים. יש לי תמונת שער גדולה בעיתון שמממחישה את הפציעה שלי – היתה לי הבעה של בעתה, פחד אימים, וכולי שותתת דם. משם הערב התגלגל, פינו אותנו לבתי החולים. שברתי שלוש חוליות, שברתי את האף, פתחתי את הראש, צלקות בכל הגוף. החבטות והברזלים שיסעו אותי, הגעתי לבית החולים מדממת בכל הגוף. לקטן שלי היתה פציעה רצינית באזור המצח. הייתי בחרדה כשראיתי אותו. לא בכיתי מהכאב שהרגשתי כמו מהפחד ממה שיקרה לו. בסופו של דבר הוא שוחרר למחרת הביתה לאחר טיפול".
"הייתי בבית החולים ארבעה ימים ואז שחררו אותי ואמרו לי שהגוף ילמד לאחות את השברים, עברתי טיפולי פיזיותרפיה. למדנו להתמודד עם הפציעות, עם הכאוס, עם הבלאגן, עם הקושי, עם חוסר הוודאות של מה יהיה. הפציעה שלי היתה מאוד רצינית, לא יכולתי להמשיך לעבוד כסייעת בגן ילדים ומבחינתי היתה תחושה של נגמרו לי החיים. לא היה לי מושג איך אני מתמודדת מכאן. לא עבדתי שנה וחצי".
זירת אסון ורסאי (צילום: אי.פי)
מזרחי מתארת כי בכל התקופה שבה שהתה בבית היא הלכה לוועדות הביטוח הלאומי ומטעם קרן הפנסיה, כדי שיכירו בה כנכה, עד שבסוף התייאשה. "קרוב לשנה הייתי ב-100 אחוזים נכות", היא מציינת, "בסופו של דבר החלטתי שאני מפסיקה ללכת לוועדות, ויתרתי על האפשרות לקבל את הכסף ובחרתי לחזור לעשייה ולחיים שפויים. היה לי קשה ללכת לוועדות – להציג את הקושי, לספר על סדר היום שלי. למדתי קורסים שונים והתקבלתי לעבודה בחצי משרה כמזכירה של ועד העובדים בעיריית מודיעין. למדתי את התפקיד, הייתי מאוד אהובה ותוך כל העשייה למדתי את התפקיד של יו"ר הועד ואחרי מספר שנים בחרתי להגיש מועמדות ולצאת לדרך החדשה ונבחרתי לתפקיד".
"מתוך כל הכאוס שקרה לי בסופו של דבר בחרתי בחיים", היא מסכמת. "יכולתי להיות במקום אחר כי יש המון אנשים שנפצעו שם והגיעו למקומות מאוד קשים, לא היה להם כנראה את הכוחות הנפשיים להתמודד והם דעכו ושקעו, חלקם כבר מתו. הם לא דיברו על מה שקרה, הפחדים ליוו אותם ויש כאלה שמלווים אותם עד היום. אנחנו היינו כל הזמן בטיפולים פסיכולוגיים. לא ויתרתי, אמרתי שאנחנו מתוך המשבר שקרה לנו רק צומחים. בעקבות כל מה שקרה כתבתי את הרצאה שאני מעבירה כיום בה אני מדברת על הילדה שהייתי, על חוסר האמונה, הפחדים שליוו אותי וכיצד ומהמקום הכי קשה ונמוך בחרתי להסתכל פנימה, לרפא את הילדה שבי ולעבור שינוי".
אביב שריקי, בן 30, במקור מארמון הנציב, בן דודה של החתן, אז בן 10.
אביב שריקי (קרדיט: אביב שויקה)
שריקי, שהגיע לאירוע החתונה בורסאי יחד עם משפחתו, זוכר את השולחן שנפל מעל ראשו, אך זה למעשה הציל את חייו – הוא חולץ מזירת האסון כעבור ארבע שעות וחצי. "נפלתי לבד ולמזלי, נפל מעל הראש שלי שולחן שהגן עלי והציל אותי", הוא משחזר. "הייתי מכוסה באבנים, אבל בזכות השולחן לא נקברתי תחתיהם. הוציאו אותי רק לאחר ארבע שעות וחצי. לא איבדתי את ההכרה לרגע. רק לאחר שהאמבולנס פינה אותי, כנראה הביאו לי חומר הרדמה ונרדמתי".שריקי שבר את האגן, סבל מחבלת ראש והיו לו פציעות יבשות בכל הגוף. "השיקום ארך חודשים ארוכים, בהם הייתי בכיסא גלגלים", הוא מתאר, "ולאחר מכן נעזרתי בהליכון. לקח לי בערך שנה לחזור למוטב. בזמנו פשוט התעלמתי מכל מה שקרה ולא ייחסתי לכך חשיבות. בדיעבד כיום הנזק הפיזי כבר עבר אך ההשלכות הנפשיות עדיין מורגשות. אפשר לדמות את זה להלם קרב, פוסט טראומה שמלווה אותך תמיד ויש דברים שמעוררים אותה כמו הימצאות בגובה או פחדים מסוימים אחרים".
זירת אסון ורסאי (צילום: אוריאל סיני)
לגבי הפיצויים אומר שריקי כי "בפועל אני קיבלתי פיצוי, לפני כארבע שנים, ביחס לנזק שמלווה אותי כל החיים הסכום הכספי הזה היה בדיחה. בתור ילד, חוץ מהפגיעה הפיזית שנרשמה במסמכים לא יכלו לדעת מה באמת חוויתי. אף אחד לא עצר לרגע כדי לחשוב מה הנזק הנפשי שקרה לנו. ניסיתי לערער על הסכום הכספי. באמת שלא עניין אותי הכסף כמו שאם כבר החליטו לפצות אז שיביאו סכום ראוי שמשקף את היקף הנזק שחוויתי".
פיני בינו, 48, במקור נולד בגבעת מרדכי, בן דודו של אביה של הכלה, אז בן 28.
פיני בינו (צילום: עופר לנדא)
פיני בינו נזכר כעת איך ויכוח על שולחן באולם השמחות, למעשה הציל את חייו ואת חיי משפחתו. "הגענו לאולם והתיישבנו בשולחן גדול במקום טוב כי אחים שלי היו אמורים להצטרף, ואבא שלי רצה לתפוס מקום מספיק גדול לכל המשפחה. אבל אחד האורחים ניגש אלינו ואמר לנו לא לשבת בשולחן הזה. התחיל ויכוח בינינו, ניסינו להסביר לו שצריכים להגיע עוד אנשים ואנחנו רוצים מקום רחב. הוא התעקש שנקום מהשולחן. אבא שלי ממש נפגע עד כדי כך שהוא רצה ללכת מהאולם ולעזוב. בסוף ישבנו בשולחן אחר. בדיעבד התברר כי כל מי שישב בשולחן, שבו היינו אמורים לשבת – נהרג".
בינו נזכר כי "תוך כדי שאנחנו רוקדים ברחבה הרגשנו שהרצפה טיפה יורדת, ואפילו אמרנו 'וואוו, מה זה?' חשבתי שמדובר באפקט של רצפה נעה, מסתובבת. פתאום ראיתי את הרצפות מתרחקות אחת מהשנייה, ואז נפלנו. מיד הבנתי שנקלענו לאסון", מדגיש בינו. "חיבקתי את אחותי והילדים שלה, זה החזיק מעמד רק עד התקרה הראשונה ואז התנתקנו. נפלנו עד למטה. בשנייה הראשונה היה שקט מוחלט, מקפיא דם, פחד אלוהים, מילה לא נאמרה שם. הספקתי לשמוע בשנייה הזו את המים זורמים, להרגיש את האבק הנוראי ואת החושך המוחלט. אז התחילו הצרחות, הצעקות, השאגות, הבנתי שאני חייב לצאת מפה מיד ולהוציא את כל מי שאפשר. הבנתי שאסור לנו להיות קלועים במקום הזה, ראיתי עמודים גדולים ועבים מתנדנדים באוויר מעלינו", הוא מספר בקול נרעד, "וידעתי שעוד מעט הם יפלו גם כן".
זירת אסון ורסאי (ילום: איל ורשבסקי)
"הסתכלתי סביבי וראיתי את האחיין שלי החייל ממולי במרחק שלושה מטרים ממני. דיברנו עם העיניים, הוא עשה תנועות של תסכול, דפק על הרצפה עם היד וסימן לי שהוא מנסה לקום ולא מצליח. גם אני ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ראיתי שיש לי קורת בטון על רגל שמאל שמחזיקה אותי, הצלחתי להזיז אותה אין לי מושג איך. ניסיתי לקום אחרי קרב קצר ביני לבין עצמי. כל הזמן הזה שמעתי ילד צועק 'פיני תציל אותי' זה היה האחיין השני שלי. כשרצתי לכיוון הצעקות כל מה שראיתי זו יד מבצבצת החוצה. הוא היה קבור כולו. הכנסתי את היד בין ההריסות והצלחתי לשלוף את הילד החוצה. התחלתי ללכת למה שהיה נראה לי כיוון נכון כלפי חוץ. תוך כדי צעקתי לאחיין השני שלי שאני תכף חוזר לקחת אותו. התחלתי ללכת החוצה כשאני הולך על פסולת בניין ואז הגעתי לקראת הסוף וראיתי שיש גבעה של פסולת ואז יש תהום הרמתי את הראש וראיתי דלת תלויה באוויר. הנחתי את הילד, תלשתי את הדלת והנחתי אותה והיא הפכה להיות גשר. בדיעבד הסתבר לי שכל כוחות ההצלה נכנסו דרך הגשר הקטן הזה שבניתי באותו רגע.
"עליתי למעלה לכיוון הכביש והחלטתי לעשות מה שלימדו אותנו תמיד בצבא – לרכז את כל הנפגעים בנקודה אחת. הנחתי את הילד והסתובבתי כדי לחזור ובין ההמון ראיתי את אמא שלי, צעקתי אליה, טיפסתי על אנשים כדי לתת לה מכה על הכתף, נפגשנו ואמרתי לה שכולם בחיים, היא אמרה לי שהיא לא יודעת איפה אבא. עשיתי את הדרך חזרה פנימה עוד הפעם, הרמתי את אחיין שלי, ואז חיפשתי את אחותי. היא ישבה וראיתי רק את החלק העליון של הגוף שלה. בהתחלה חשבתי שנקטעו לה הרגליים. כשהתקרבתי ראיתי שהרגליים שלה קבורות בפסולת. הבנתי שאני חייב לחפור מהר ולהוציא אותה משם. כל פעם כשגילתי חלק מהרגל שלה נתתי לה צביטה קטנה, וכל פעם שראיתי שהיא קופצת, אמרתי ברוך ה', הרגליים בסדר. יצאנו החוצה וראיתי פתאום שמובילים את אבא שלי באלונקה, מסתבר שהוא נפצע בנהירה החוצה, שבר את הכתף, פתח את הראש. היה לילה מאוד מורכב".
לאחר האסון בינו החל להרגיש את ההשלכות של התופת שבה היה: "סבלתי מכאבים, מחוסר שינה וממצב נפשי זוועתי. היו לי חמישה שברים בגוף, שלוש צלעות שבורות, שברים ברגל שמאל, נקע ברגל ימין וחתכים בבית החזה. לקח לי כמעט שנה וחצי להשתקם. כשהייתי בן 28 הייתי בטוח שאני גיבור, ידעתי שחוויתי חוויה קשה, שקשה לי אבל היה לי קשה לבטא את זה. היום ממרום גילי אני יכול להגיד חד משמעית שאני נושא איתי התנהגות של הלום. אני קצת חרדתי, נכנס ללחץ, המון סיוטים עד היום – בעקבות האסון במירון לא הצלחתי לישון".
הפגנת משפחות ורסאי בספרא (צילום: תנועת התעוררות)
על המאבק הארוך לקבלת פיצויים הוא מתאר כטראומה בפני עצמה. "גררו אותנו לבתי משפט, התנהגו אלינו כאל אחרוני מוצצי הדם במדינה, גועל נפש של התנהגות", הוא אומר בכאב. "אין בורסאי צדק וגם אם תחפשו לא תמצאו. אני לא מאמין בבתי המשפט בישראל, אין שופטים בירושלים. קיבלתי בסופו של דבר 59 אלף שקלים. הם קבעו שזה מה שהפציעה שלי שווה על סמך התיק הרפואי בלבד. את הכסף קיבלתי אחרי שהובלתי את המחאה לפני כארבע שנים בכיכר ספרא. למעשה המחאה התרחשה לאחר שהיתה פסיקה של בית המשפט על הסכום שאותו אנחנו צריכים לקבל. המחאה היתה על כך שהתקיים סכסוך בין משרדי האוצר לבין עיריית ירושלים שמנע את העברת הכסף לנפגעי ורסאי".
"אני יודע על אנשים שעד היום לא קיבלו את כספם", הוא מבהיר. "התישו אותנו, שברו אותנו. אנשים לא צריכים ללכת לחתונה ולמות. אנשים לא צריכים ללכת להר מירון ולמות".
עו"ד ד"ר אסף פוזנר
ד"ר עו"ד אסף פוזנר (צילום: עו"ד אסף פוזנר עורכי דין)
עו"ד פוזנר, אשר משרדו שוכן בהר החוצבים בירושלים, ייצג 290 מהנפגעים, 15 מהם טרם קיבלו את הפיצויים. כעת, הוא מסביר ל"כל העיר", מנקודת מבטו, על הסיבות שהובילו לאותה תחושת ייאוש אותה מתארים ניצולים רבים.
"ההתנהלות של המדינה בתיק של אסון ורסאי היתה מלאה בעיכובים רבים. המדינה לא גילתה הבנה או חשיבה מחוץ לקופסא וכל שלב לקח לה המון זמןן. היה נכון שבית המשפט ייתן לתיק הזה משקל רב יותר. בגלל ההסתכלות של קהילה שלמה שנופלת וצריכה להשתקם. נדמה לי שהנפגעים מרגישים יותר מהכל שהם קיבלו כסף ולא פיצוי. כיוון שכאשר אתה מקבל את הכסף אחרי כל כך הרבה שנים אתה לא יכול להשתמש בכסף הזה כדי להשתקם", מדגיש עו"ד פוזנר. "לגבי אלו שעדיין לא קיבלו פיצוי – ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות. קבוצה של אנשים שהייתי מאוד שמח אם בית המשפט היה מחליט לעזוב דברים אחרים ולתת את פסקי הדין ולשחרר את הפקק. אני מבין שבתי משפט מאוד עמוסים אבל אני חושב שבתיק כזה כשהאירוע היה לפני 20 שנה, הגיע הזמן שבית המשפט יבוא ויגיד שהוא נותן להחלטות האלה עדיפות גדולה. הקבוצה השנייה של האנשים שלא קיבלו פיצוי, הם האנשים שמסיבות אובייקטיביות ומסיבות שתלויות בהם, החליטו שלא לקחת חלק במתווה שקיצר את ההליכים תוך ויתור מסוים על הבאת ראיות מטעמם. היו אנשים שבאותו זמן לא הסכימו להצטרף למתווה הזה שקיצר מאוד מחוסר אמון בעיקר. כאשר אנשים אחרים התחילו לקבל כסף והקהילה עצמה התחילה לראות שמקבלים פיצויי בסביבות 2017, האנשים אלה אמרו שהם רוצים להצטרף למתווה. אבל ברור שכאשר הם מצטרפים באופן מאוחר כל הפעולות שנעשו לגבי האחרים מוקדם יותר צריכות להיעשות עכשיו. לכן הם כמובן נדחסו לסוף התור ולכן עדיין לא קיבלו את הכספים".
האנדרטה לזכר הרוגי אסון ורסאי בתלפיות (צילום: יפעת ראובן)
"הופעתי בכנסת בכדי לנסות להעביר חוק סיוע לנפגעי ורסאי. כך למעשה החל משנת 2001 אני מלווה את הסיפור הזה כבר במשך 20 שנים. בסופו של דבר ליווינו את המשפחות במשך שנים רבות, במהלכן חלקם מתו, חלו בסרטן ובמחלות אחרות – מטבע הדברים הקרובים היו בטוחים שהמוות נבע מהאסון. זאת אף על פי שאלו תהליכים טבעיים שקורים בקבוצה של 400 אנשים בטווחי גיל שונים. כך למעשה הקבוצתיות הזה לעתים הרעילה אותם, יצרה רגשות קשים והלקח שלי הוא שהמשפט צריך להתאים את עצמו לחיים, ולא החיים למשפט".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת9"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
