בימים האחרונים יצאו תלמידי העיר ירושלים לחופש. או אולי יותר נכון יהיה לומר שתלמידי ירושלים המשיכו באופן רשמי את החופש בו היו בשנה וחצי האחרונות. אלפי הורים קמו בבוקר הראשון ליולי (והורים לילדי התיכונים בבוקר ה-21.6) וראו את ילדיהם עושים פחות או יותר אותו דבר.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
אז נכון, אולי הגזמתי מעט, אבל ממש מעט. ישנם ילדים שבשנה וחצי האחרונות למדו ממש הרבה. אולי יותר מכפי שלמדו בשנת לימודים רגילה. ישנם ילדים שעבורם הקורונה הייתה הזדמנות להמציא את עצמם מחדש כלומדים עצמאיים. אבל עבור רוב הילדים השנה וחצי האחרונות כללו מעט מאד למידה. הנתונים עדיין אינם רשמיים, אך אנשי מקצוע במערכת החינוך מדברים על אלפי נושרים חדשים שהתווספו למצבת הילדים שאינם לומדים בשום מוסד. אליהם יש להוסיף עוד עשרות אלפי תלמידים שהיו נושרים סמויים במהלך תקופת הקורונה. כל אלו עלולים להיות "הדור האבוד של הקורונה".
מעולם, מאז קום המדינה, לא פסקו בתי הספר והגנים מלפעול באופן פיזי במשך תקופה ארוכה כל כך. נתונים רשמיים ממקמים את ישראל במקום האחרון בכמות ימי הלמידה המלאים שתלמידיה למדו בתקופת הקורונה. על הכישלון הזה חתום משרד החינוך באופן מלא.
ההיערכות למצב של למידה מתמשכת מרחוק הייתה כישלון חרוץ. ההסתגלות לשינוי בו לא ניתן להגיע לבית הספר לתקופה מצטברת של יותר משנה הייתה איטית ומדכאת. וגם המעברים בין סגר לפתיחה התרחשו באופן חלקי ביותר, כאשר סדר העדיפויות הלאומי מותיר את התלמידים (בדגש על כיתות ה' עד י') אחרונים להיפתח, ביחד עם בריכות השחייה וחדרי הכושר.
דווקא המערכת הירושלמית נהנתה מיתרונות יחסיים לעומת שאר הארץ. מנח"י פעלה ישירות מול בתי הספר על מנת לקיים פעילויות חוץ בתקופה שמשרד החינוך עדיין הרהר בעניין, אגפי החינוך העירוניים עודדו ביקורי בית בזמן שמשרד החינוך עדיין אסר זאת, ותוכנית המחשוב העירונית שהחלה למחשב באופן מסיבי את בתי הספר לפני חמש שנים הוגדלה והורחבה ככל הניתן.
ועדיין, אינספור עדויות מגיעות מהשטח ומעידות על תלמידי כיתה ב' שלא למדו קרוא וכתוב, תלמידי חטיבת ביניים שלא עזבו בפועל את היסודי ותלמידי תיכון שגם שלל ההקלות האינסופי שמשרד החינוך הרעיף עליהם לא יחפו על דלות ידיעותיהם.
בית ספר במתכונת קורונה (צילום: אמיל סלמן)
אז מה ניתן לעשות? המון. החופש הגדול של קיץ 21 יכול להירשם בתולדות מדינת ישראל כאחת ההזדמנויות הגדולות לשינוי ושדרוג מערכת החינוך.
ראשית, ההורים נוכחו לדעת כי החינוך מוטל על כתפיהם ולא בטוח שזה רע כל כך. לאחר למעלה משנה עם הילדים בבית אנו מכירים את ילדינו טוב יותר. אנו יודעים כיצד ועד כמה הם לומדים. ואנו מבינים שאם לא נהיה שם בשבילם, לא בטוח שמישהו אחר יעשה עבורנו את העבודה. האחריות ההורית על הלמידה הילדית קפצה מדרגה בתקופת הקורונה ואני חושב שזו הזדמנות לשמר זאת ואף למצוא דרכים נוספות בהן אנו ההורים שותפים ללמידה של ילדינו.
שנית, בתי הספר השתנו. הם נאלצו לפעול אחרת. במוסדות חינוך רבים למדו לשלב למידה מרחוק באופן מקצועי לאורך תקופת הקורונה. מורים העבירו את הדגש המקצועי שלהם מהעברת ידע גרידא להתפתחות רגשית אישיותית של הילד. אם אלו יישארו עמנו אחרי הקורונה נמצא את תלמידינו מקבלים יחס ומפתחים יכולות שלא היו להם קודם לכן.
רוצים להישאר מעודכנים?
שלישית, משרד החינוך עבר טלטלה קשה. לראשונה נוכחו פקידים רבים כי עבודתם איננה משפיעה באופן ישיר על השטח, וללא עבודת הרשות המקומית וגופי חינוך נוספים הם אינם מספיקים לצורך ניהול החינוך בישראל. התובנה הזו יכולה להיות מתורגמת לשינוי מגמה, להגדלת האוטונומיה של השטח החינוכי, לדיוק המענים החינוכיים לכל מיגזר ותת קבוצה ולהעלאת האיכות של עבודת המשרד. בנוסף עשויים אנשי החינוך להבין (על בסיס התובנה הראשונה למעלה) כי ההורים הם שותפיהם החשובים למלאכת החינוך וכי עליהם לדעת להתייעץ ולהתחבר להורים בדרך להגדלת השפעתם החינוכית.
ובאשר לשאר ממשלת ישראל? טוב יהיה אם הממשלה שלנו תעשה חשבון נפש על הדרך בה ניהלת את מערכת החינוך בתקופת הקורונה. הציון הבלתי מספיק שאזרחי ישראל נתנו לתפקוד מערכת החינוך ולשירות הגרוע שהיא נתנה לתלמידים, הוא תמרור אזהרה שצריך לחזור אל הממשלה ולהוליכה לשינוי מהותי בשירותי החינוך שהיא נותנת למדינה ובסדר העדיפויות הלאומי שלה.
ובאשר לשרת החינוך החדשה? כל הדברים לעיל מהווים עבורה הזדמנות יוצאת דופן להיות נושאת בשורת הבאת החינוך של המאה ה-21 לישראל.
הכותב, משה (קינלי) טור פז שימש כמורה, מנהל בית ספר, מנהל מנח"י (2017-2012) ומנהל רשת חינוך, היום משמש מנכ"ל 'מקום', בית חינוך וירטואלי הראשון בישראל
