זמן רב נותר בחופשת הקיץ, כאשר חודש אוגוסט – החודש ה'מאיים' על ההורים, נמצא בפתח. תלמידים רבים ברחבי העיר העבירו את חלקו הראשון של החופש ב'בית הספר של החופש הגדול' ובקייטנות השונות, וכמדי שנה עולה השאלה מה עושים בחודש השני לחופשה, כאשר הילדים 'תקועים' מול המסכים ולא מוכנים להיפתח לפעילויות שונות.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
פרופ' משה טטר, פסיכולוג ומנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מתייחס לתופעה ואומר בשיחה עם "כל העיר": "קודם כל, בשנתיים האחרונות התלמידים עברו שינוי. הם לא עברו לימודים רגילים או מסגרות מוכרות ומובנות כפי שהתרגלנו כבעבר, לכן לא מדובר בדיוק ב'חופש גדול', לא לתלמידים ולא להורים. מדובר בסוג של שגרה אחרת.
"השנתיים האחרונות אופיינו על ידי ריחוק חברתי משמעותי לחלק מהילדים, עם תחושות חרדה, דיכאון ובדידות בעקבות הקורונה", מוסיף פרופ' טטר. "חלק מהילדים נפגעו מבחינת דימוי עצמי, יכולות לימודיות, חברתיות, רגשיות, כי המסגרות לא היו כרגיל ולכן הם לא יכלו לבטא את עצמם. לכל זה ישנה השפעה על הרגלי הילדים".
איך אפשר לגרום לילדים ל'צאת מהמסכים' בחופשה שנשארה?
"זו משימה מאוד קשה, מכיוון שלמסכים יש מרכיב חברתי משמעותי שמעסיק מאוד את הילדים, וחלק מההורים 'חוטאים' בכך שהם מאפשרים את המסכים גם בכדי לנוח, להתאושש ולהתארגן – רק בשביל שהילדים 'יהיו בשקט' ובצדק – כי יש עוד דברים שההורים עושים במקביל.
"לדעתי, מה שכדאי לעשות זה להרגיל את הילדים עד כמה שאפשר לסוג של שגרה אחרת, זאת אומרת שגרה שתכלול פעילויות כמו חיזוק המרכיבים החברתיים-נפשיים אצל הילדים. למשל, להיפגש עם קבוצת ילדים ולעשות פעילות, להיות ביחד גם מחוץ לקייטנה. לקראת שנת הלימודים להכניס את הילדים לשגרה ולדאוג שחלק מהפערים בעקבות הקורונה יצומצמו.
"בפסיכולוגיה יש מושג של 'חוללות עצמית' – כלומר תחושת האמונה שיש לילד או לילדה בעצמו. שיאמינו שהם מסוגלים להצליח ולעמוד במשימות. אפשר שתהיה שגרה של חופש גדול, שהילדים ילמדו לארגן את הזמנים שלהם ושיחלקו את הזמנים בין ילדים, פעילויות, משפחה טבע וכו'".
פרופ' משה טטר (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)
אם בכל זאת הילד או הילדה מתנגדים לכל פעילות ורוצים רק להיות ברשתות החברתיות ובמשחקי המחשב?
"להורים יש הרבה יותר כוח ממה שהם חושבים, והם יכולים להגיע עם רוב הילדים להסכמים. לצורך כך צריך להציע חלופות. אם אין חלופות זה בעייתי. זה לא שהילדים בעבר לא נגעו במסכים ורק היום הילדים מכורים למסכים, פשוט העניין כיום שהסלולר כל כך נגיש ובשליטת הילדים, שאנחנו ההורים מרגישים שאיבדנו את השליטה על העניינים. אני מאמין שבשיח אפשר להגיע להסכמים לגבי היקף השעות במסכים ליד פעילויות אחרות. ההורים יופתעו שיש חלופות שאינן יקרות ולא מדובר רק בקניונים וקניות".
רוצים להישאר מעודכנים?
פרופ' טטר מסביר גם על הנזקים שהצטברו ומצטברים בעקבות צפייה ממושכת של הילדים במסכים: "הנזקים הם בכמה רמות. הנזק המשמעותי הינו פגיעה בכישורים החברתיים רגשיים שלהם, בהיעדר מגע בינאישי, שפוגע בטווח הקצר בילדים. הדבר השני – במידה ואין הכוונה, פיקוח וניתור, התכנים שצורכים הילדים לטווחים כאלה ואחרים, הפגיעה בקשר שלהם מאוד משמעותית. זו פגיעה קוגניטיבית ורגשית.
"המטרה היא לא להוציא את המסכים מחיי הילדים. זה בלתי אפשרי. יש להכניס את המסכים כחלק משגרת זמן חיי הילדים, אך שלא יהיו במקום, אלא כחלק, בצורה מאוזנת. זו משימה לא קלה אבל אפשרית בהחלט".
