כשבינה צימלר היתה בת שש, הגרמנים נכנסו לבלגיה, ומשם לעיר בה התגוררה, אנטוורפן. "הם נכנסו ואז גם הגויים וגם היהודים ברחו להולנד ולצרפת כדי לא להיות תחת כיבוש נאצי", משחזרת בינה בהתרגשות את סיפור חייה בשיחה עם "כל העיר".
"ברחנו לחווה בלגית, ושאלנו את המקומיים שם אם יש להם כלי רכב, איתרנו משאית שאיתה ברחנו יחד עם משפחה נוספת לצרפת. הגענו למקום מסוים וחיפשנו אוכל. שם דפקנו בדלת וכשאף אחד לא ענה, פתחנו את הדלת ולקחנו את מה שיש כדי לשרוד. השארנו כסף כדי שלא יקרה שגזלנו אותם".
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה ברמות? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
צימלר לא עוצרת וממשיכה לספר את מה שאירע לה ולמשפחתה בתקופת מלחמת העולם השניה: "עברנו מסע במהלכו נכנסנו לחווה נוספת, שם לנו אצל משפחה שקיבלה אותנו וקנינו מהם אוכל. אצל המשפחה הזו היו שתי בנות בגילי ששיחקתי איתן. בשלב מסוים החליטו לקחת אותנו לעבוד בלול ולאסוף ביצים. אני והבנות ששיחקתי איתן קיבלנו ביצים במתנה, אבל לא אכלתי את הביצים כי חשבתי שהן לא כשרות. בדרך חזרה למשפחה שלי נפלתי, אז המשפחה שלי יצאה אליי וקראה בשמי עד שצעקתי להורים שלי שבאו ואמרו 'תודה לאל שאת בסדר' ונתתי להם את הביצים ואמרתי 'זו מתנה בשבילכם'".
רוצים להישאר מעודכנים?
בשלב מסוים של המלחמה, כידוע, הגרמנים כבשו גם את צרפת, ובינה ובני משפחתה היו שוב תחת הכיבוש הנאצי. "לפתע הגיעו טנקים ומשאיות של הגרמנים", היא משחזרת. "בשלב הזה עצר אופנוע סירה ממנו ירד חייל גרמני ששאל 'מאיפה אתם'? אמרנו לו שאנחנו מבלגיה אז הוא נתן לנו שוקולד. הבחור שעל האופנוע אמר לי: 'נגמרו לי השוקולדים אבל אלך להביא לכם עוד' ואז הוא הסתכל עליי ושאל 'את רוצה לבוא איתי?' הוא לקח אותי למשאית גדולה שבה קנו ממנה מצרכים. הוא שיחק איתי בכדור ואז אמר לי 'את יודעת למה מכל הילדים לקחתי אותך להביא שוקולד? כי את נראית כמו הבת שלי שלא פגשתי כבר הרבה זמן והראה לי תמונה של הבת שלו שלדעתי בכלל לא היתה דומה לי. ביקשתי ממנו לחזור הביתה, כי ההורים שלי לא יודעים היכן אני נמצאת. כשחזרתי הביתה הילדים כבר לא היו שם. הוא נתן לי שוקולדים לכל המשפחה שלי כדי שלא יענישו אותי. כשהבאתי את השוקולד ההורים שלי שמחו.
בינה צימלר עם אחותה הגדולה אסתר לפני מלחמת העולם (צילום: אלבום משפחתי)
"כעבור יומיים סיפרתי להוריי על המפגש עם החייל הגרמני והם כעסו והזהירו אותי שלעולם יותר לא אלך עם חייל גרמני. יצאנו שוב למקום אחר בצרפת הפעם לקרובי משפחה שלנו ומשם עברנו להתגורר בבית מלון. הוריי החליטו לחזור לבלגיה. הם החזירו אותי לחדר חיכו שאירדם והלכו לחברים שלהם, אבל הפצצות מבחוץ העירו אותי. הייתי לבד. בכיתי. ומי שהגיע אליי לחדר לבדוק שהכל בסדר ירד איתי למטה וכל מי שהיה במלון הוריד את הילדים למרתף כדי שלא נשמע את רעש ההפצצות. במרתף היו חביות של יין ובירות. החלו שוב ההפצצות והחביות נשברו, והתחלנו לשתות עד שהשתכרנו עד שישבנו על הרצפה וכשהמבוגרים ראו אותנו הם לא ידעו לצחוק או לבכות.
"מכיוון שלא היתה לנו המשאית יותר ונגמרה המלחמה חזרנו לאנטוורפן כי הודיעו בחדשות שהכל בסדר התחלנו הכל מחדש כולל חנות אוכל שהיתה בבעלותנו ושוטרי תחנת משטרת אנטוורפן שהיתה לידנו היו קונים אצלנו".
ב-1948 עלתה צימלר לישראל בגיל 14 והגיעה לחיפה. בהמשך הדרך התחתנה בניו יורק, נולדו לה שלושה ילדים, שבעה נכדים ו-נינה אחת. כיום היא גרה בשכונת רמת אשכול.
* הכתבה הוכנה בסיוע מכון ירושלים לצדק המסייע לניצולי השואה הירושלמים.
תגובות