בוקר יום שבת ה-7/10 היה שגרתי למדי עבור נחמן שי רביבו. כירושלמי שורשי, בחור דתי, הוא התעורר בבוקר ושם את פעמיו מביתו במרכז העיר לבית הכנסת. שבת שמחת תורה – חגיגה גדולה.
רביבו, שמתנדב בזק"א מזה 25 שנה, היה כונן באותה שבת. אז לבית הכנסת הוא הלך עם מכשירי המירס והטלפון הנייד, כשבכיסיו גם מפתחות ה'וימבולנס' – רכב אמבולנס קטן. את מה שקרה אחר כך כולם כבר יודעים לשנן כמעט בעל פה. בשעה 6:30 פתח ארגון הטרור חמאס במתקפה טילים ורקטות על ישראל – זה החל במטחי טילים משמעותיים לאזורים שונים ורבים בארץ, מטח שנמשך זמן רב ושימש כהסחה למתקפה הרצחנית והבלתי אנושית על יישובי עוטף עזה והדרום.
את מה שקרה שם רביבו, אחד שכבר ראה וחווה הכל בירושלים, שעבד בתקופת הפיגועים הנוראית ופיצוצי האוטובוסים בירושלים, לא יכול היה לדמיין אפילו בחלומות השחורים ביותר שלו.
נחמן שי רביבי וצוות 'נשר' (צילום: זק"א ירושלים)
"לא המציאו עדיין את המילה שיכולה לתאר את הזוועות שראינו בכפר עזה, בארי ושאר היישובים", מספר רביבו בראיון קורע לב ל"כל העיר". "לא חזיתי בדברים כאלה מעולם. את הדברים שראיתי במסיבה בסמוך לקיבוץ רעים – קשה אפילו להתחיל לתאר. אין מילים שיכולות להסביר את הרוע והאכזריות שהיתה שם".
המתקפה הרצחנית של החמאס גבתה מחיר כבד – הכבד והנוראי שחוותה ישראל מאז ומעולם. אסון של ממש. למעלה מ-1,400 נרצחים ולוחמים שנפלו בקרב (בנוסף לאלפי פצועים וכ-224 חטופים – 4 שוחררו בינתיים). אל זירת הזוועות הוזעקו מתנדבי זק"א מכל רחבי הארץ. גם רביבו, שמכונה 'נשר' והצוות שלו – צוות 'נשר'. בזק"א ירושלים יודעים לספר ש'נשר' הוא הצוות למשימות מיוחדות, זה שבו יש את המתנדבים הקשוחים ביותר – כאלה שיכולים להתמודד עם הכל.
אז זהו, שזה היה נכון עד ליום ה-7/10 ולמה שהם ראו בשלושת השבועות שחלפו מאותה שבת ארורה. רביבו והצוות שלו, ביחד עם עוד צוותים רבים של זק"א, עברו מאירוע לאירוע, מזירת קטל אחת לאחרת. הם ראו את המראות הקשים ביותר, אלה שבכלל לא ניתן להעלות על הדעת. ממסיבת הדמים ברעים, דרך הצמתים ועד ליישובי עוטף עזה – בארי, ניר עוז ואחרים. לעיתים הם עשו זאת תוך סיכון חיים ממשי, בזמן לחימה, כשכדורים וטילים עוברים להם מעל הראש.
נחמן שי רביבו בפעולה (צילום: זק"א ירושלים)
***
הבוקר ההוא של שבת שמחת תורה היה, כאמור, שגרתי עבור רביבו. הוא מספר כי "הייתי כונן באותה שבת, לכן הייתי מצויד במכשירים ובמירסים ביחד עם הוימבולנס שלי. התחלתי לקבל התראות והבנתי שיש אירוע גדול. עליתי מהר על הוימבולנס ודהרתי ביחד עם חבר מהצוות, נתן סבג, לכיוון בית החולים ברזילי באשקלון, היישר למחלקה הפתולוגית. כשהגענו הבנתי שאנחנו באירוע מסוג אחר – היו שם כבר סביב 50 גופות. היה ברור שלא מדובר בעוד אירוע. דקות ספורות לאחר מכן כבר הוקפצנו לנתיב העשרה, ובדרך ראיתי רכבים שרופים, המון גופות שרועות על הכביש, בתוך היישוב עצמו ובמיגוניות".
עם אקדח שלוף – נחמן שי רביבו (צילום: זק"א ירושלים)
כאן המקום לתת אזהרה קטנה. התיאורים מכאן והלאה לא פשוטים. לא קלים לעיכול. חלק גדול מהם כבר פורסמו בכלי תקשורת כאלה ואחרים, רבים יותר מהתיאורים הזוועתיים פורסמו ברשתות החברתיות ובאתרים בינלאומיים. אם נמנעתם מאותם התיאורים עד עכשיו – סיימו כאן את הקריאה – כי מה שרביבו והצוות שלו, כמו גם צוותי זק"א האחרים והכוחות שפעלו בשטח, ראו וחוו הוא בגדר הבלתי נתפס.
רביבו היה בדרכו לנתיב העשרה, והוא מספר על "תחושת פחד ולחץ. בין כל הזוועות שראינו, היו גם מחבלים קשורים לעמודים, וישר הבנתי שאנחנו בשדה קרב שמתחוללת בו לחימה. המשכנו להתקדם פנימה, לעבר הבתים ועם כל צעד המראות הפכו קשים יותר. בתוך היישוב עצמו, בין הבתים, נגלו מחזות אימים".
נחמן שי רביבי וצוות 'נשר' (צילום: זק"א ירושלים)
כמו מה?
"אזרחים שעברו וידוא הריגה, גופות ברחובות, במיגוניות. היתה אישה בת 80 ירויה בראשה. זה מזעזע ברמות שאי אפשר לתאר. פתאום מוצאים עוד גופות, אחת מהן של איש צוות של כיתת הכוננות שנפל, ואז התברר שהוא שייך ליחידת הצוללנים של זק"א. התחלנו לאסוף גופות עם נגררות ולהעמיס, פשוטו משמעו המון גופות לכיוון ברזילי וכל זה תחת אש".
אתם לא רגילים להיות בשדה הקרב – איך יצאתם משם?
"זה גם סיפור בפני עצמו – הוציאו אותנו דרך הפרדסים, בדרכים לא סלולות, צדדיות כדי לא להיכנס לאזורי הקרבות, וככה אנחנו עושים רוטינה של פינוי גופות לברזילי וחוזרים למיקומים שונים לפי הדיווחים".
נחמן שי רביבי וצוות 'נשר' (צילום: זק"א ירושלים)
הנקודה הבאה שאליה נשלח צוות 'נשר' בראשות נחמן שי רביבו היתה קיבוץ רעים – אל מסיבת הטבע 'נובה'. "קיבלנו דיווח לאסוף גופות של תשעה לוחמים שנפלו בקרבות ביד מרדכי", משחזר רביבו, שעדיין נמצא בדרום. "ואז, כשהיינו בדרך לברזילי, קיבלנו דיווח על המסיבה באירועים ושיש שם אירוע גדול. הורדנו את הגופות בבית החולים ברזילי ונסענו לכיוון רעים. בדרך לשם, פתחו עלינו מחבלים באש. תפסתי מחסה, הוצאתי את האקדח שיש לי והמתנו עד שהאירוע נגמר.
"אז גם הבנתי את גודל האירוע שאנחנו הולכים להיחשף אליו. כבר התחילו להגיע צוותים מירושלים, ת"א ורחבי הארץ. נחרדנו ממה שראינו בכביש 232, שכבר מכונה על ידינו 'ציר המוות'. זוועת עולם שאי אפשר לתאר – רכבים שרופים עם גופות בפנים, חלקי גופות בשדה, במיגוניות, הכל מהכל".
רוצים להישאר מעודכנים?
רביבו כמעט ולא עוצר. הוא לא צריך זמן לחשוב, להיזכר. הדיבור שלו קולח ושוטף. כמעט ואי אפשר להכניס מילה. "הייתי באסון במירון", הוא אומר, "ראיתי כמויות של גופות, אבל מה שראיתי במסיבה ברעים לא ראיתי אף פעם. פשוט שטיח של אנשים הרוגים. שרפו אנשים חיים, הוצאות להורג, התעללות קשה בגופות שלא ניתן בכלל לתאר. התחילו להגיע משאיות וכל משאית מעמיסה עשרות גופות וזה פשוט לא נגמר. עוד ועוד משאיות עם גופות".
נחמן שי רביבי וצוות 'נשר' (צילום: זק"א ירושלים)
***
רביבו והצוות שלו עדיין פוקדים את הדרום מדי יום. עדיין עוסקים במלאכת הקודש של איסוף חלקי גופות, של שרידים – כל מה שצריך כדי לאפשר למשפחות לקבור את יקיריהן כראוי. אבל רביבו מספר כי בשבועיים האחרונים הם לא מסוגלים לישון בדרום. הם עושים בכל בוקר את הדרך לעוטף עזה, ובערב את הדרך חזרה לירושלים – בתווך הם אוספים גופות, חלקי גופות, שרידים – כל מה שאפשר.
"אי אפשר להישאר לישון שם, זה פשוט מחריד", הוא אומר בפתיחות ועם הרבה כאב. "עשינו לילה באחד המושבים, אבל זה איזור קרב עם אזעקות, מרגמות, טילים וגם חשש לחדירת מחבלים. אז מעדיפים פשוט להתנתק ולחזור לירושלים".
נחמן שי רביבו בפעולה (צילום: זק"א ירושלים)
צוות "נשר" של חווה וראה גם את הזוועות בכפר עזה ובקיבוץ בארי, אך עוד בטרם החל במעבר בין הדירות כדי לפנות גופות – הוא מצא את עצמו מתפקד כחובש לכל דבר. הוא הגיע לכפר עזה עוד לפני שהמקום היה מטוהר לגמרי ממחבלים, וביישוב התנהלו קרבות אימים בין לוחמי צה"ל למחבלים. "מצאתי את עצמי מתפקד כחובש לכל דבר", הוא אומר. "טיפלתי בחיילים פצועים שנלחמו בקיבוץ. הלחץ שם היה גדול, זה היה שיא הלחימה ואני מתחיל לטפל בפצועים קשה כי אני גם חובש. זה כבר היה בחמש בבוקר לקראת יום ראשון ולא עצמתי עין מהיום שלפני".
לאחר שוך הקרבות, הוא החל במלאכת פינוי הגופות, ואת המראות שהוא ראה שם הוא לא יישכח לעולם. "העדויות מהשואה הן בשחור לבן, אנחנו ראינו את השואה בצבעוני, בעיניים שלנו ולא בגופות", הוא אומר. "גופות וחלקי גופות של נשים, ילדים, מבוגרים, צעירים, משפחות שלמות. הדבר החי היחיד שראיתי בקיבוץ בארי היו כמה בעלי חיים, כי גם את רובם הם רצחו. זה ילווה אותי לכל החיים. לא דמיינתי בחלום הכי שחור שלי שבחג שמחת תורה, יכול לקרות דבר כזה במדינת ישראל. במשך שבע שעות לא רק שהם רצחו אנשים עד שהגיעו כוחות הבטחון, הם גם הספיקו לבזוז את הקיבוצים מכל הבא ליד, הלכו לעזה ועוד הספיקו לחזור. זה ממש חירפן אותי. מרוב שהרמנו גופות כבר לא נשאר לנו כוח, היינו צריכים להעביר גופות בלולים של תינוקות ולהתמודד עם ריח צחנת מוות".
נחמן שי רביבו בפעולה (צילום: זק"א ירושלים)
איך מתמודדים עם המראות? איך ממשיכים הלאה ומגיעים שוב ושוב?
"אנחנו משתדלים לא לחשוב על זה יותר מדי. יש לנו פסיכולוגים שיושבים עם הצוות שלי, כל אחד פורק, מדבר במשך שעתיים-שלוש. זו הרגשת הקלה שיש מקום שאפשר להוציא, להתבטא. אבל אני אומר חד משמעית – קשה לתפקד, אין הרבה תאבון, אני לא ישן טוב בלילה, אבל יש לנו מטרה מסוימת וחשובה – להביא כל חלק, כל גופה לקבורה. זו שליחות. במקום שאנשים בורחים אנחנו נכנסים פנימה. ברגעי הפינוי אנחנו צוות אחד מאוחד. כולם ביחד, מגובשים, מי שצריך חיבוק, סיגריה, שתיה או סתם לנשום אוויר ישר מאפשרים לו וחוזרים לעבודה. קצין סיירת מטכ"ל אמר לי באופן אישי שמה שאנחנו עושים, אף אחד לא יכול לעשות".
כשהוא נשאל אם יש משהו שהוא רוצה לומר לסיום, הוא לא מהסס ואומר: "להגיד תודה לכל מתנדבי זק"א. יש ארגונים שעושים שימוש בשם שלנו ועושים על זה כסף ועצוב לראות את זה, אבל אנחנו עושים מלאכה שאף אחד לא רוצה לעשות. ריח המוות מלווה את האנשים גם בבתים. מריחים את הריח בכל רגע ואנחנו מתמודדים עם זה. עם ישראל הוא עם חזק יצאנו ממשברים קשים, נצא גם מהמשבר הקשה שפקד אותנו".
