היום, ראשון, 14.1.2024, מלאו 100 ימים לשבת השחורה של ה-7/10. קצת בלתי נתפס וקשה להאמין – אבל 100 ימים שבהם עשרות ישראלים וישראליות נמצאים בגיהנום של שבי מחבלי החמאס ברצועת עזה – ככל הנראה מתחת לאדמה, בתת תנאים, בלי כמות מספקת של מזון, ללא תרופות וטיפול רפואי, בלי שראו אור יום, חלקם עברו ועדיין עוברים כנראה התעללות כזו או אחרת. וכאן, בישראל, עשרות רבות של משפחות נטרפות בדאגה. בני המשפחה של החטופים והחטופות (136 כאלה יש בעזה, 26 מהם לא בין החיים עד כמה שידוע) לא יודעים מה קורה עם היקרים להם, לא יודעים מה מצבם הרפואי, אין להם שום אינדיקציה לאם וכמה אוכל הם מקבלים, האם הם מקבלים טיפול רפואי, האם הם ישנים – וזה עוד לפני השאלות הקשות על פגיעות ואלימות פיזית ומינית. תשובות אין – רק דאגה וחרדה שהולכות ומתעצמות עם כל יום שחולף. 100 ימים בגיהנום.
בין החטופות והחטופים נמצא גם אלקנה בוחבוט, תושב מבשרת ציון, שנחטף ממסיבת הטבע 'נובה' ברעים. אלקנה עבד במסיבה כאיש הלוגסטיקה של חברת ההפקות 'מאשרום פרוג'קט'. בבית ממתינים לאלקנה רעייתו, רבקה, ובנו בן ה-3 וחצי. כבר 100 ימים שאלקנה בגיהנום ברצועת עזה, ורבקה עוברת גיהנום מסוג אחר. המידע היחיד שברשותה הוא סרטון שפורסם ביום הראשון למלחמה, שבו נראה אלקנה בחיים (פצוע מעט ומבוהל, אבל בחיים) ביחד עם חטופים נוספים סופגים השפלות ומכות מידי המחבלים.
"אני חיה את ה-7 באוקטובר כל יום", אומרת רבקה בוחבוט בשיחה עם "כל העיר", "אני חיה עם כאב גדול שאני לא יודעת מה עובר עליו, מה קורה איתו. האם הוא ויתר על החצי פיתה שלו בשביל חטוף אחר? האם בכלל נותנים לו משהו לאכול? זה פשוט הורג אותי. אני רוצה את החיים שלי בחזרה. אני רוצה את בעלי אלקנה איתי. נמאס לי לקחת כדורי הרגעה. החיים לא חיים, התחושות מאוד קשות".
כבר 100 ימים שאלקנה חטוף – את מרגישה ששכחו אותו ואת החטופים האחרים?
"אני מרגישה שכל יום שעובר פחות מדברים עליהם. הנושא המרכזי הוא המתח והלחימה בצפון. עד מתי נמשיך במצב הזה? אני רואה כל מיני דעות בכלי התקשורת של פרשנים שונים שאפילו מדברים על כך שצריך לוותר על החטופים ולנצח במלחמה. איך הם מעזים לדבר כך? אם היה להם בן משפחה הם לא היו מדברים כך. יש בשבי 136 חטופים – לכל אחד יש הורים, ילדים, בעל או אישה. לא כואב להם לדבר כך? אני רוצה את החיים שלי בחזרה, ורק בעסקה יהיה אפשר להחזיר את בעלי ואת שאר החטופים, כי הצבא לא מצליח לשחרר אותם לצערי".
רבקה ואלקנה בוחבוט ביחד עם בנם בן ה-3 (צילום: אלבום משפחתי)
רוצים להישאר מעודכנים?
יש לך כעס על הממשלה?
"אנחנו תלויים במדינה, זה לא בידיים שלנו. קיבלתי תמיכה דווקא מהמדינה שלי קולומביה, שיש לי אזרחות. יש כעס על הממשלה, על הקבינט שהיו יכולים לסיים עם זה מזמן ולהחזיר את החטופים הביתה בעסקה, אבל הם מושכים את זה. מאוד כואב לי שככה המדינה מתנהגת".
את בקשר עם מטה החטופים?
"אני פחות בקשר עם המטה, קשה לי ללכת לשם וגם יש לי ילד שאני צריכה לטפל ולדאוג לו. אני חושבת שאם לא היה לי ילד, לא הייתי יוצאת משם. אחים של אלקנה נמצאים בקשר עם מטה החטופים. מה שנותר לנו זה להתפלל ולקוות שדברים ישתנו".
"המצב של משפחות החטופים רע מאוד", אומרת רבקה בנחרצות. "לא מבינים מה עובר עלינו. לא פשוט לקום כל בוקר ולנסות לתפקד במצב הזה, ואין ברירה אלא לתפקד. עברו כבר 100 ימים מאז שאלקנה נחטף, למעלה מ-50 ימים מאז סיום הפסקת האש וחידוש שלחימה, והתסכול הגדול הוא שאנחנו לא יודעים עוד כמה נחכה. המצב קשה".
לרבקה יש בטן מלאה על המפיקים הראשיים של המסיבה, שלדבריה כמעט ולא יצרו קשה איתה. "דיברנו איתי בהתחלה עובדים מההפקה, אבל לא המפיקים הראשיים", היא אומרת בכעס, "הם דיברנו לכלי התקשורת, אבל לא הזכירו את אלקנה, כאילו העלימו אותו מהתודעה, שכחו שהוא עבד אצלם. זה בושה שלא הרימו לי טלפון, הוא עבד איתם, איפה הרגישות? זה חוסר כבוד. הם לא מבינים כמה התמיכה והעידוד שלהם היו יכולים לעזור לי ולמשפחה של אלקנה, והם פשוט נעלמו".
המחשבות על אלקנה לא עוזבות את רבקה. הוא תמיד בראש שלה. תמיד בלב שלה. "אני חושבות עליו בלי סוף", היא אומרת, "ואני יודעת שהוא יחזור, כי הוא יודע מה מחכה לו בבית – יש לו ילד ואישה שהוא אוהב, הורים ואחים שכולם מחכים לו. אני לבד בארץ והוא יודע את זה. הוא בנאדם חזק ולא יוותר לעולם. צריך להתפלל שיחזור בריא ושלום. התקווה זה הדבר האחרון שיקחו ממני עם כל הכאב".
