"החיוך של אמירי היה סמל הסטטוס שלו", אומרת עופרי צור על אחיה – סרן אמיר צור, לוחם סיירת מטכ"ל, שנפל בקרבות נגד מחבלי החמאס בקיבוץ כפר עזה בשבת השחורה של ה-7/10. בן 23 בלבד במותו, "23 שנים שזכינו לנשום, לחבק ולאהוב עד בלי קץ את אמירי", מוסיפה עופרי.
בבוקר אותה שבת ארורה, כשהידיעות על חדירת מאות מחבלים מרצועת עזה לשטח ישראל החלו לזרום, הוקפץ אמיר ובמהירות המרבית הגיע לבסיס היחידה להתארגן על ציוד עבורו ועבור שאר הצוות. כשאמיר וחבריו מהיחידה הגיעו לכפר עזה בשעות הבוקר המוקדמות, המקום היה נטול הגנה לחלוטין. היה זה לאחר שרוב כיתת הכוננות של הקיבוץ נפלה בקרבות. אמיר וחבריו רצו להגן, לחלץ ולהציל את אנשי כפר עזה, בגבורה גדולה ותוך חירוף נפש, מול מאות מחבלים.
"אמיר היה פראמדיק, לוחם וקצין בקבע בסיירת מטכ"ל", משתפת עופרי על אחיה. "הוא היה מהיר, מהיר מידי, והגיע בין הראשונים ליחידה ואחר כך גם בין הראשונים לאזור הקרבות, זאת לאחר שעוד קודם עזר לחבריו לארגן את הציוד שלהם. הוא וחבריו היו בין הכוחות הצבאיים הראשונים שנלחמו במחבלים, יחד עם כוח נוסף מיחידת דובדבן שנכנס מיד אחריהם ונלחם תוך רעות גדולה ומתוך רצון לא להשאיר כוח צבאי קטן לבדו.
"מהרגע שאמיר וחבריו ליחידה הגיעו לקיבוץ, הם העבירו את המצב מהרג נורא של התושבים, שהיו אזרחים נטולי הגנה, למצב של לחימה צבאית מול המחבלים", מציינת עופרי. "זו היתה נקודת מפנה בלחימה, וזו היתה גם נקודת מפנה עמוקה וקשה מנשוא בחיינו שלנו. אנחנו שילמנו את מחיר ההפקרות הכללית. אנחנו ועוד רבים מידי וטובים מידי. ביחד עם אמיר נפלו עוד שלושה חבר'ה מהיחידה".
סרן אמיר צור ז"ל
***
עופרי היא האחות הגדולה מבין השניים. שמונה שנים הפרידו ביניהם, אבל היחסים, כך היא מספרת, היו חמים ואוהבים. "היו לנו כל מיני שמות חיבה, לצורך הכתבה נגיד שקראתי לו אמירי", היא משתפת, "אמירי הוא אהוב ליבנו, בן הזקונים המוצלח, היפה, החכם, איך אפשר היה להסתפק בשם חיבה אחד עם כל האהבה שהיתה בנינו? זו היתה קרבת לב עמוקה, מאז הילדות ועד היום, קרבה שלא שיקפה גיל או שנים, אלא חברות כנה וקרובה. אמירי היה איש מיוחד, אהוב, טוב לב וחייכן. בנאדם עם עומק מחשבה רב. לתוך זה אפשר להוסיף את יופיו, בחיי, זה אחד הפספוסים של בנות ישראל. הוא היה גבוה, כמעט 1.90, נגביסט, שזה בעצם תפקיד לחזקים, אפילו את בוחן הכשירות ביחידה הוא סיים ראשון בין כל הלוחמים של סיירת מטכ"ל (הישג שזיכה אותו בפק"ל קפה ואותנו בהמון כוסות קפה שהוכנו בגאווה על ידו בכל הטיולים שלנו), ויחד עם זאת הוא היה בחור עם רכות אין סופית, חבקן, ערכי וחכם. אבל אמירי היה איש של גם וגם – גם כל מה שאמרתי וגם צנוע, כנה, עם איזו רוח שטות כזו מתפרצת. הוא הצליח לשלב כל כך רבה עולמות שונים, להחזיק גם וגם, זו היתה המומחיות שלו וגם הייחודיות שלו".
אמיר, כך מספרת עופרי, היה ברוך כישרונות. הוא ידע לסמן מטרה ולהשיג אותה, הוא היה בולט מאוד במה שנגע בו: "הוא היה אלוף הארץ בריצת ניווט, היה בנבחרת ישראל ויצג אותנו באליפות אירופה. הוא תמיד אמר "למה לנווט בהליכה אם אפשר לרוץ?" זו היתה הגישה שלו, למה מעט אם אפשר הרבה? למה לאט אם אפשר מהר?. הוא זכה במדליית הארד באולימפיאדת מדעי כדור הארץ שהתקיימה בניס שבצרפת. ואף העניקו לו מדליה נוספת לזו המדעית, שטרם הוענקה כמותה, על הרוח המיוחדת שהביא לתחרות, רוח יוצאת דופן של שמחה המייצרת חיבור חברתי חוצה תרבויות וגבולות. למעשה – המדליה הזו מספר את הסיפור על האדם שהוא היה: חכם, חייכן, סוחף, ואמיץ, אחד שהיית רוצה שיהיה חבר שלך. הוא גם אהב מאוד לטייל והיה מדריך טיולים בשנת השירות בניצנה. בנוסף, אמיר היה פסנתרן רגיש, תלמיד מחונן ואת קורס הקצינים סיים כמופת גדודי. ולמרות כל המעלות שציינתי – הוא תמיד נשאר צנוע ועניו. כל הדלתות היו פתוחות בפניו, הוא היה יכול לעשות ולהצליח בכל תחום. כל יעד שסימן הוא כבש, הוא היה שיטתי, מסודר וידע לדרוש מעצמו. בראש ובראשונה מעצמו".
אמיר ז"ל ועופרי צור
הוא בחר בשירות צבאי ארוך ומשמעותי – הוא הסביר למה?
"הוא רצה לתרום ולתת. הוא היה בחור שאפתן שתמיד רצה לעשות הכי טוב. זה התבטא במעשים ולא במילים. רצה להיות במקום שהוא יוכל לנצל את השכל החריף שלו לצד היכולות הפיזיות. הוא אדם ערכי מאוד, קל לראות את זה בבחירות שלו לאורך חיו. התפקיד הבא של אמירי היה אמור להיות מפקד במחווה אלון, שזה תפקיד חינוכי, ערכי ואינטנסיבי מאוד. אבל אמירי לא כל כך חיפש את תנאי השירות, למרות שאני קיוויתי שינוח יותר ויעבוד טיפה פחות קשה, שיבחר תפקיד עם תנאי שירות יותר טובים, אבל הוא רצה לעזור לצעירים עם רקע מורכב להגיע לאן שהם שואפים בצבא, גם אם זה אומר לצאת פחות הביתה או לעבוד 24 שעות ביממה. הלוואי שהיו לנו עוד אמירי כאלו, עוד אנשים טובים שהלב שלהם במקום הנכון".
***
אמיר לא נלחם רק בכפר עזה או במשימות ומבצעים סודיים להם נדרש כלוחם בסיירת מטכ"ל, גם על הדמוקרטיה הישראלית הוא נלחם. בכל מוצאי שבת הוא היה יוצא להפגין ביחד עם בני משפחתו, עם אמו אסתר ואביו יניב בימים בהם געשה הארץ בטרם פרוץ המלחמה, המדינה היתה חשובה לו והוא לא היסס להביע את דעתו ולהילחם על זהותה הדמוקרטית והממלכתית.
רוצים להישאר מעודכנים?
"אמיר הוא בחור אחראי, אזרח אכפתי שאוהב את המדינה ועושה למענה ולמען עתידה וכמו שהוא ידע להילחם בכפר עזה כשהיה צריך, הוא גם נלחם על שינוי חברתי כשנדרש שינוי ונלחם על העולם הערכי שלו, הדמוקרטי והליברלי. המצפן הערכי שלו הנחה אותו לאורך הדרך והוא היה שם לגמרי, בלב שלם וידיעה ברורה שזו חובתו האזרחית, לא פחות משירותו הצבאי הקרבי", מספרת עופרי, ומוסיפה: "צחקנו על זה לפעמים שאנחנו מתמלאים כוח רק מלראות את הנחישות שלו, נגיד אם לאמא שלי לא התחשק ללכת לאיזו הפגנה מידי פעם, היא היתה מסתכלת על אמירי, איך הוא יוצא בנחישות ולא מוותר לעצמו, למרות השבוע העמוס למרות העבודה הקשה והמסוכנת לאורך השבוע פשוט יוצא כי זה חשוב, כי זו חובתו האזרחית והיא היתה יוצאת גם יחד איתו. בוא נגיד שאמא הייתה מקבלת ממנו כוח. כמו שאמירי ידע להיות האח הצעיר שבאומנות מצטרף לכולנו, הוא גם ידע להיות מקור השראה שאנחנו נושאים אליו את העיניים.
"קשה לי לראות את הפער הערכי והמוסרי בין נבחרי הציבור שלנו, אנשים קיצוניים שקראו לאמירי, אחי אהובי, אותו אדם נאמן ומסור כל כך שרץ להציל אנשים "בוגד", "אנרכיסט", "מי שחבר לאיראן", איך אפשר? איך אפשר לחבר בין הבחור המדהים הזה ובין המילים הגסות של אותם אנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם? אותם אנשים שבעיני גם בימים אלו לא מבינים את גודל השעה, את עומק השבר, את הצורך להתעלות על הפוליטיקה הקטנה והאינטרסים האישיים. הלב שלי נקרע כשאני רואה את הפער בין מידותיו האנושיות של אמירי ושלנו כציבור שעומד יחד בגבורה, למול הנורמות הנמוכות של הנהגתנו".
האחים לבית משפחת צור – (מימין) איתן, אמיר, עופרי, תומר
***
אמיר הוא בן הזקונים של המשפחה, הילד "האהוב של כולנו, ציפור נפש שלנו", לדברי עופרי. הוא גדל בעמק חפר ולפני כחמש שנים המשפחה הגשימה חלום ילדות של האב – יניב – לעבור להתגורר בירושלים. אז אמיר, ביחד עם הוריו – יניב ואסתר – עברו להתגורר במלחה הישנה.
"אמיר היה גאה להיות ירושלמי, אהב את העיר, את הבית שלנו, את הסמטאות ובעיקר את הקור הירושלמי", מספרת עופרי ומדגישה: "ממש אהב את הקור הירושלמי. זה מאפיין אותנו – אנחנו אנשים של חורף, אולי זה כי החיבוקים שלנו חמים מאוד, זה מאפשר לנו להנות מהקור שיש בחוץ".
אמיר, כאמור, הוא בן הזקונים. עופרי גדולה ממנו ב-8 שנים ולשניים עוד שני אחים – איתן הבכור, שנשוי לנופר ("נופי היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו, היא גם חברה שלי וגם אחותי והיא מכירה את אמירי מאז שהיה בן ארבע"), ותומר – השני בסדר הגילאים.
"המשפחה היתה יקרה לאמירי כל כך, לכולנו בעצם. זה מקור הכוח שלנו – המשפחה וההורים המדהימים שלנו שהם עמוד השדרה של הבית, של היחד שלנו, בעצם של מה שאנחנו. אנחנו לא היינו יכולים להיות מה ומי שאנחנו בלעדיהם ובלעדי הרוח המשפחתית הקרובה שהם מפיחים בנו ובינינו, תמיד.", מוסיפה עופרי. "אמירי היה בחור גבוה וחזק עם מאור פנים וחיוך קורן, וידיים גדולות ועוטפות שמחבק חיבוק כזה חשוף וקרוב שיודע שלהחזיק את הקרבה והאינטימיות העדינה שבנינו. אמירי היה אח קטן שידע לתת לי ולנו, לכל האחים ולהורים 23 שנים של טוב, של זכות גדולה לחבק ולאהוב אותו. 23 שנים של זכות ללוות אותו במסע שלו ושהוא ילווה אותנו במסע שלנו. 23 שנים של קשר, של רקמת חיים כל כך עדינה וכבו זמנית כל כך חזקה וקרובה זה לא עניין של מה בכך וזה דבר שנשאר. היינו משפחה של שני הורים וארבעה אחים ואנחנו גם היום משפחה של שני הורים מדהימים וארבעה אחים. היינו חברים קרובים ואוהבים גדולים, כמו שרק אמירי ידע להעניק בקרבה גדולה וגם היום אנחנו חברים קרובים ואוהבים גדולי כמו שאנחנו יכולים להיות רק עם אמירי, שהיה אח קטן וגם מלווה גדול, מורה דרך. אני חושבת שהיופי עם אמירי זה שרוחו נשארת, גם בתוך המשפחה וגם במעגלים רחבים יותר".
אמיר עם האחיינים
המשפחה, כאמור, היתה חלק בלתי נפרד ומשמעותי מחייו של אמיר, ועופרי מספרת על הקשר החם שהיה לו עם שלושת אחייניו: "הוא היה דוד משכמו ומעלה. הוא היה מדהים לשלושת האחיינים שלנו, כרם, בארי ומטר שנקראו על ידו 'קטקטים'. הוא היה דמות מאוד משמעותית עבור הילדים, הם היו משוגעים עליו. לא היה רגע שהם לא היו על הידיים שלו, אחד מהם או שלושתם יחד. הוא היה נכנס הביתה וישר מרים אותם, מניף אותם באוויר, רוקד איתם, מקריא להם סיפורים או בטיולים הוא היה זה שנכנס ומכניס אותם לתוך מעיין או מרים אותם על הכתפיים כדי להגיע לתאנים הכי הכי גבוהות על העץ בסתף. הם גם חלקו אהבה עמוקה, בלתי מתפשרת ונטולת מעצורים לשוקולד וקורנפלקס עם חלב. הוא ידע לגעת בהם, בלב הקטן והילדי שלהם, כמו שהוא ידע לגעת בנו, בגובה העיניים, בעדינות, קרבה ואהבה גדולה. זה היה מאוד ייחודי לאמירי. כמה בני 23 יש שיודעים להשקיע את הלב והזמן שלהם במשפחה כמוהו? זה אומר עליו המון.
"אמירי, שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו, תמיד יהיה מקור כוח עבורנו לאמונה באדם, לאמונה שאפשר שיהיה פה באמת טוב. אני מאמינה בכוחנו כאזרחי מדינת ישראל. אנחנו נקום ונצליח שיהיה פה באמת טוב. אני תולה בנו את התקווה, ברוחו של אמירי, בזכרו שמברך אותנו".
