"ספורט היה בנשמתו", כך מספרת עדן דאוי על אחיה הקטן, סמ"ר רועי דאוי, מ"כ בגדוד צבר של גבעתי, שנפל באסון הנגמ"ש של גדוד צבר בתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה בסוף חודש אוקטובר.
מאז נפילתו של רועי ז"ל, בן 20 בסך הכל, משפחת דאוי עסוקה בפעילויות הנצחה שונות כדי להנחיל את מורשתו. המורשת הזו, כפי שניתן להבין מהציטוט בפתיח, היא אהבת ספורט. רועי אהב ספורט, עסק בספורט ("היינו רואים אותו כל הזמן עם כדור", לדברי עדן), ועד לגיוסו לצבא הוא השתתף בכל שנה במרתון winner ירושלים.
לקראת המרתון בשבוע הבא, יום שישי, 8.3, שיעמוד השנה בסימן הצדעה לכוחות הביטחון, החליטה המשפחה, כחלק מפעילות ההנצחה, להקים קבוצת ריצה שתשתתף במקצה ל-5 ק"מ. "רצים עם רועי", נקראת הקבוצה ובני המשפחה מאמינים ומקווים שהיא תכלול לא פחות מ-300 חברים – בהם גם חבריו של רועי מהצבא ומהילדות.
רועי ז"ל במרתון
"הוא נחשף למרתון לראשונה עוד כשהיה תלמיד תיכון בגבעת גונן בקטמון", משתפת עדן, "אחרי מספר שנים שהוא רץ לבד, החלטתי להצטרף אליו ומאז רצנו כל שנה ביחד עד שהתגייס. בכל שנה אמא היתה יוצאת איתנו מהבית למרתון, ומחכה לנו בקו הסיום. זה היה מאמץ לא קטן בשבילה, כי יום שישי, כידוע, הוא יום של בישולים, נקיונות, אבל זה היה לה חשוב מאוד".
בשנתיים האחרונות, כשרועי היה בצבא – המשכת לרוץ?
"כן, והייתי עושה איתו שיחת וידאו. הוא חסר לי מאוד בריצות האלו, ולצערי הוא לא יזכה לרוץ יותר".
אז זו בעצם סגירת מעגל עבורך?
"לא. אני לא אוהבת לקורא לזה ככה".
"אנחנו נרוץ 5 ק"מ כדי לא לעייף יותר מדי את חבריו שנלחמו איתו בעזה", ממשיכה ואומרת עדן. "גם ככה יש להם הרבה משימות. בנוסף, אני כרגע בשירות מילואים, אז אני לא מתאמנת הרבה כמו בעבר. כשאני כן רצה – אני מדמיינת אותו רץ לידי. אני מאמינה שיהיו המון בני משפחה וחברים שירוצו איתנו – אולי אפילו 300, ושנסיים כולנו את המירוץ ביחד – רועי ירוץ איתנו שם למעלה".
עדן ורועי במרתון
***
פרט לעיסוק בספורט על כל סוגיו, רועי היה גם ידען מדופלם, פריק שידע כל פרט על ענפים רבים, והיה גם אוהד שרוף של הפועל ירושלים בכדורסל. "גדלנו על הפועל", אומרת עדן ומוסיפה: "החיבור לקהילת הפועל ירושלים מדהים. זה חיבור מטורף והם משקיעים המון בקשר לקהילה. גם בצבא רועי רצה להתעדכן בהכל, מי קלע, מה התוצאה, מה היה. התעניין בכל פרט".
לפני כשבועיים, לפני המשחק מול מכבי תל אביב, נערך טקס לזכר קורבנות טבח ה-7/10 וחללי מלחמת 'חרבות ברזל'. "היה מרגש ועוצמתי ליטול חלק בטקס", אומרת עדן. "זה היה מדהים לראות את כל האוהדים, כולל אוהדי מכבי, שהם יריבים גדולים של הפועל חולקים כבוד. לרגע אחד שמים את כל היריבות, המחלוקות בצד החיבוק האדום היה גם צהוב-כחול. זה היה מדהים לראות את כל האוהדים יחד".
איזה מענפי הספורט הוא הכי אהב – כדורסל?
"מגיל קטן הוא היה עם כדור, כל הזמן היינו בני המשפחה רואים אותו עם כדור. היינו שומעים את הכדור תמיד באוזן. רועי שיחק כדורסל בהפועל, ואפילו ניסה את כוחו בכדורגל, אבל האמת שהספורט הכי משמעותי בשבילו היה ג'ודו. הוא היה במועדון תלפ"ז עשר שנים והביא הרבה מדליות וגביעים והישגים יפים".
רועי עם אמא בטי
***
עדן, בת 27, היא האחות הבכורה של אריה ובטי דאוי. רועי ז"ל הוא בן הזקונים וביניהם ישנו את תומר (בן 25). לרועי, כך מספרת עדן, היתה בת זוג – ניצן, שאיבדה גם היא את אהובה.
רוצים להישאר מעודכנים?
משפחת דאוי היא משפחה ירושלמית מלוכדת, שכאמור אוהבת ספורט. האמא בטי הפכה, בזכות רועי, לאוהדת מושבעת של הפועל. "רועי סחף אחריו את אמא וכיום יש לכל בני המשפחה מנוי", אומרת עדן. "לפני כל משחק אמא מדברת עם כולם – שואלת מי מגיע ומשכנעת את מי שלא תכנן להגיע. הכדורסל מאוד משך אותנו, למרות שבהתחלה אבא לקח את רועי לכדורגל למשחקים של בית"ר, אבל משהו בחיבוק של הפועל ירושלים הוא מחמם, וכיום בלתי ניתן להפרדה. הרגשנו את זה עוד בחייו של רועי ועכשיו עוד יותר".
עדן מספרת עוד אנקדוטה מעניינת על הקשר הבלתי נפרד של האם בטי ורועי לקבוצה האדומה בעיר. "הלוואי שננצח, אני מת שאמא תטוס למאלגה", כתב רועי כשהיה חייל סדיר לפני כמעט שנה כשהפועל ירושלים התמודדה מול א.א.ק אתונה בקרב על העפלה לפיינל פור. הפועל העפילה, אבל אמא בטי לא נסעה בסופו של דבר. "אמא מאוד רצתה לנסוע, אבל לא יכלה לעלות למטוס בלי רועי, והוא לא יכול היה לטוס בגלל הצבא", אומרת עדן בצער.
רועי עם האח תומר
עדן מספרת על קווי דמיון יוצאי דופן לליאל גדעוני ז"ל, שנפל גם הוא בקרבות ברצועת עזה ב'צוק איתן': "שניהם שירתו בגבעתי, לחמו ונפלו ברצועת עזה, אהדו את הפועל ירושלים בכדורסל, למדו בבית הספר גבעת גונן, התחנכו על ידי אותה מורה והמשפחות שלנו גרות כמה רחובות אחת מהשניה בשכונת קטמון. רועי לא הכיר את ליאל בחייו, אלא רק במותו ושניהם לצערנו סיימו את חייהם באותה צורה ארורה", היא אומרת.
***
משפחת דאוי הקימה את עמותת "אור לרועי", שעתידה בעיקר להוציא לפועל פעילויות לזכרו והנצחתו של רועי. "טורניר האוהדים שנערך לא מזמן באולם במלחה, היה אמור להיות לזכרו של רועי בשיתוף עם הפועל ירושלים בכדורסל, אבל כיוון שהצטרפו לצערנו עוד נופלים רבים, אז זה הפך לטורניר אוהדים לכלל הנופלים", מספר האב אריה. "אנחנו כל הזמן עוסקים בעשייה, כי רק זה יקטין את החור בלב. מלבד טורניר האוהדים וריצת המרתון, עשיתי לזכרו גינה קטנה ליד הבית, אני מתכוון גם להוציא ספר תורה ויהיו עוד הנצחות".
רועי עם אבא אריה
ספר קצת על רועי.
"הוא היה עילוי, כיבוד אב ואם היה נר לרגליו לפני הכל. היה פשוט מלח הארץ, הטוב שבטובים, נעים הליכות צנוע ועניו. הוא היה מפקד בגבעתי ולא האמין בדיסטנס. הוא נלחם בקרבות הקשים שהיו בכפר עזה ב-7 באוקטובר. הוא תמיד דיבר לחייליו בגובה העיניים. היה עוזר להם. בזמן הניחומים הגיע חייל של רועי, שאמר שבזכותו הוא נשאר בגבעתי ולא פרש. רועי שכנע אותו וממש 'החזיק' אותו בשירות למרות הקושי. כזה הוא היה. הוא היה מ"כ טירונים, לפעמים היה אומר לנו שהוא צריך לסיים את השיחה כי הוא צריך לתת את הטלפון שלו לחייל טירון שלו כדי שיוכל להתקשר למשפחתו".
"הוא כמובן אהב מרתון, רץ כל שנה עם אחותו", ממשיך ואומר אריה, "וגם אוהד של הפועל ירושלים. הוא אהב ג'ודו, טניס שולחן, כדורגל ואהב לראות אן.בי.איי ברמה שהיה מתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי לראות תחרות הטבעות או משחקים. החלום שלו היה להיות שדרן ספורט. הוא למד במגמת תקשורת בגבעת גונן אצל מוטי פרנסיס, והיה הראשון שחנך את האולפן בבית הספר. הוא רצה לטוס לסרי לנקה עם חברתו ניצן אחרי הצבא ולחזור ללמוד ולהיות שדרן ספורט. היה מעריץ של אדם אריאל שהגיע לכאן לביקור עם תמונה משותפת שלהם".
על הכאב באובדן בן הזקונים האהוב אומר אריה: "לא מזמן הייתי ליד הקבר שלו וראיתי אדם מבוגר בן 80 וניהלתי איתו שיחה. הוא סיפר לי שהוא אח שכול כבר 22 שנים, ואמר משפט שלא אשכח – שלכל משפחה שכולה יש אחוזי נכות, ואם אני רוצה לקבוע לעצמי אחוזי נכות נמוכים – אני צריך להפחית את הביקורים בהר הרצל ולא להגיע בתדירות גבוהה כי זה רק יקשה ויכאיב יותר. אני מבין שאני צריך לבחור בחיים וככה אנחנו נחיה. יש לי עוד שני ילדים ואנחנו ההורים חייבים לבחור בחיים ולהמשיך לחיות ולהפחית את אחוזי הנכות".
