למעלה מ-150 קברים נוספו מאז השבת השחורה של ה-7/10 לבית העלמין הצבאי בהר הרצל. 160 אם רוצים לדייק. 160 משפחות שנוספו למשפחה הגדולה שאף אחד אחד לא רוצה להצטרף אליה – משפחת השכול. כ-50 מבין הקברים החדשים הם של תושבי ירושלים. האחרים של יישובי הסביבה, בנימין ויש גם כאלה רחוקים יותר, שהובאו למנוחת עולמים בהר הרצל. כאב שאין לו סוף.
"מאז מלחמת יום הכיפורים לא היתה תוספת כזו של קברים בהר הרצל ושל משפחות שהצטרפו למעגל השכול", מדגיש בעצב יושב ראש ארגון 'יד לבנים' ירושלים דורון רוזנפלד-מזרחי.
הר הרצל (צילום: רחל סדן שטוק, ארגון יד לבנים)
כבר ארבע וחצי שנים שרוזנפלד-מזרחי, בן 58, משמש כיו"ר הסניף הירושלמי של יד לבנים, במסגרתו הוא מלווה, תומך, עוזר ומייעץ לבני המשפחה שמצטרפות למעגל השכול הלאומי – מעגל שאותו הוא מכיר היטב. פעמיים. בשנת 2003, הוא איבד את אחיו, אלון מזרחי ז"ל, בפיגוע בקפה הלל ברחוב עמק רפאים, בשעה שהדף מחבל שרצה לפצוץ את עצמו אל מחוץ לבית הקפה. 12 שנה מאוחר יותר, בשנת 2015, נפל בנו זיו, בפעילות מבצעית, כששירת כנהג מבצעי בחיל הגנת הגבולות 636, ונדקר למוות על ידי מחבל בתחנת הדלק דור-אלון בגבעת זאב.
הניסיון האישי וההיכרות של השכול, אם תהיתם, לא הכינו אותו, ואפילו לא קרוב לכך, למאורעות ה-7/10 ולמה שבא אחריהם. "התחושה היתה מאוד קשה, הרגשתי חסר אונים", הוא אומר ומוסיף: "זה החזיר אותי אחורה והעלה את הזיכרונות והרגשות מהעבר".
דורון רוזנפלד-מזרחי (צילום: פרטי)
***
עשרות הלוויות נערכו ב-7 החודשים שחלפו מאז ה-7/10 בהר הרצל. כמעט שליש מהם של ירושלמים, כאלה שרוזנפלד-דורון כבר נמצא איתם בקשר במסגרת תפקידו ביד לבנים.
"אף אחד לא הכין אותנו למלחמה", הוא אומר את המובן מאליו ומוסיף: "זה נחת עלינו בצורה קשה מאוד, כי מדובר בכמות מאוד גדולה של חללים ומשפחות נופלים בזמן קצר. כשהבנו את גודל האירוע, התכנסנו והתחלנו לחשוב איך נערכים כדי לטפל במשפחות".
רוצים להישאר מעודכנים?
מה אומר המונח "טיפול במשפחות" מבחינת ארגון יד לבנים?
"זה מתחיל כבר בלוויה, שאליה אנחנו שולחים נציגים שמניחים זר מטעם הארגון, וכך למעשה אנו יוצרים קשר ראשוני עם המשפחות, מחליפים פרטים ומתחילים להכיר.
"כיוון שהיו המון הלוויות בימים הראשונים, בין 8 ל-12 הלוויות ביום, הלוויות התקצרו ולכן לא התאפשר לנו להניח זר כחלק מהטקס. הלוויה ממש רדפה הלוויה. ברמה האישית, הפריע לי שוויתרו על הזר שלנו, לא כי אני מחפש כבוד, פשוט כי זה יוצר את הקשר הראשוני עם המשפחות, שהוא מאוד חשוב להמשך התהליך.
"לאחר מכן, אנחנו מלווים את המשפחות השכולות במהלך השבעה, ולאחר מכן – בגמר ה-30 – אנחנו יוצרים שוב קשר. השיח הוא מתוך הניסיון שיש לנו גם ברמה האישית וגם ברמת הארגון. אצלנו הם פוגשים משפחות אחרות שגם עליהן חרב העולם וזה משחרר. חלקם מתחילים טיפול אישי, קבוצתי, פעילויות יצירה שונות, טיפול בריאותי".
"בנוסף", ממשיך רוזנפלד-מזרחי, "פתחנו קבוצת וואטסאפ ייעודית לחללי 'חרבות ברזל', כיוון שההודעות הרגילות השוטפות שלנו עדיין לא רלוונטיות עבורן. זה תהליך. אנחנו נותנים להם זמן התאקלמות וכלים להתמודד עם הכאב והשכול".
חלקת 'חרבות ברזל' בהר הרצל (צילום: רחל סדן שטוק, ארגון יד לבנים)
ציינת ששליש מבין הלוויות היו של ירושלמים. מה מוביל משפחות לא מהעיר לקבור בה את יקיריהן?
"הסיבות השונות. יש כאלה שרוצים בכך כי ירושלים היא קדושה והר הרצל נחשב למקום קדוש ומכובד. יש אחרות שעשו את זה מהטעם של להלין את המת, ויש עוד סיבות. כל משפחה והשיכול שלה".
יש מאפיין מסוים שאתה יכול להצביע עליו במשפחות החדשות במעגל השכול?
"המלחמה, לצערנו, הפכה את המדינה, היא נגעה בהמון משפחות. הפעם מדובר במשפחות שכולות צעירות מאוד, הורים בתחילת ובאמצע שנות ה-40, שאיבדו ילדים בני 18 – זה הכניס המון הורים חדשים וצעירים למעגל. בנוסף, בשל הגיל הצעיר של ההורים – יש יותר סבים וסבתות שגם הם צעירים יחסית, וזקוקים לתמיכה. פתאום הם מתאבלים על הנכד. נתנו הזדמנות לסבים והסבתות להצטרף ולהנות מכל הארגון והפעילות. לא פעילות כיפית כמובן, אלא סדנאות שונות שמתקיימות, יושבים במעגל עם מטפלות ומדברים על הדברים. זה משהו חדש שלא היה קיים עד היום בארגון יד לבנים".
הר הרצל (צילום: רחל סדן שטוק, ארגון יד לבנים)
תגובות