"יום הזיכרון הוא בשביל העם, לא בשביל המשפחות השכולות"

בימים הראשונים של המלחמה ברצועת עזה, כשצה"ל החל לבתר את הרצועה שלב אחרי שלב, תוך שהוא נלחם בהתנגדות גדולה ומשמעותית של מחבלי החמאס, צילם רס"מ יוסי הרשקוביץ' ז"ל, לוחם בחטיבת המילואים המובחרת 551 (של יוצאי צנחנים וקומנדו) סרטון לתלמידי תיכון פלך, שאותו הוא ניהל, ובו בקשה קטנה, אך כזו שמספרת את סיפורו.

"אני מבקש בקשה, הולכת להיות תקופה לא קלה. מבקש מכל אחד, בקשה אישית", פתח הרשקוביץ את דבריו בסרטון ששיגר לכל תלמידי התיכון ואנשי הצוות החינוכי, "לא להגיד לשון הרע על עם ישראל. אל תגידו מילה רעה. לא לחזור על מה שהיה לפני. כלום. אין שמאלנים אין ימנים, אין חרדים. יש יהודים".

כשלושה שבועות מאוחר יותר, ב-10.11, הרשקוביץ ז"ל נפל בקרב בתקרית קשה בבית חאנון, שבצפון הרצועה. ביום ראשון הקרוב, 12.5, יצוין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. זה יהיה יום הזיכרון הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. למעלה מ-1,300 חללים ונרצחים הצטרפו במהלך השנה החולפת למעגל השכול הלאומי, בהם 614 חיילי צה"ל ומשרתי מילואים.

"יום הזיכרון הוא בשביל העם, לא בשביל המשפחות השכולות שמבחינתן הכאב והאובדן לא נפסקים לרגע". אומר בשיחה עם "כל העיר" עידו הרשקוביץ, אחיו הקטן של יוסי ז"ל, לקראת יום הזיכרון. "לי וליוסי היה מנהג שבכל שנה אנחנו משוחחים על יום הזיכרון, שהוא יום קדוש מבחינתנו. השנה, בגלל המקרה, זה הפך להיות עוד יום בתוך לוח השנה. זה אולי נשמע לא טוב, אבל אני לא יודע אך אקבל אותו השנה בניגוד לעבר. יוסי היה חוקר היסטוריה ותמיד מספר סיפורים מעניינים, אני הייתי משתף מה היה אצלי. זו שיחה שממש חסרה לי ברמה האישית, ובוודאי לקראת יום הזיכרון. זה מרגיש לי כאילו אני כבר בתוך 180 ימי זיכרון רצופים מאז נפילתו".

יוסי הרשקוביץ ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)

***

יוסי הרשקוביץ' ז"ל, בן  בנופלו, שימש, כאמור, כמנהל המוערך של תיכון פלך בנים בעיר. הוא גדל ברובע היהודי, בוגר הישיבה התיכונית חורב ובוגר סניף קרית היובל בבני עקיבא. לאחר נישואיו להדס הם עברו להתגורר ביישוב גבעות בגוש עציון. הוא הותיר אחריו חמישה ילדים – בארי, הלל, טל, שירה ונטע, כמו גם את הוריו ואחיו.

יוסי, כפי שניתן יהיה להבין מיד, שיתף את קרוביו מאירועי המלחמה. יומיים לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של החמאס, ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים רצופים של לחימה ביישובי עוטף עזה, הוא הקליט לאביו, יעקב, הודעה שבה תיאר את הזוועות שראה. "זה היה כמו לשחרר את מאיידנק", הוא אמר בהקלטה והוסיף: "אם אנחנו לא משמידים אותם אין לנו מה לחפש פה".

"הוא לקח מאוד קשה את אירועי ה-7/10, הרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה מימי השואה, כי הוא מאוד מחובר להיסטוריה של המדינה", אומר עידו. "לא סתם הוא אמר את מה שאמר לאבא שלי".

כמו יוסי, גם עידו גדל והתנך בירושלים, וכמוהו – גם הוא עזב את העיר אך נשאר לעבוד בה. בגיל 38 הוא משמש כמנכ"ל החברה העירונית עדן. בדומה לאחיו הגדול – גם הוא גויס למילואים במהלך המלחמה כלוחם בחטיבת הצנחנים.

"זה מרגיש כאילו זה היה אתמול", אומר עידו. "מאז נפילתו של יוסי אנחנו ברכבת הרים, כל יום לקום בבוקר מחדש, לאזור כוחות ולהתחיל את היום. זה לא פשוט, לרוב זה עובד אבל לפעמים זה קשה. מאז עברנו כמה ימים מורכבים כמו חגים, שמחות שהיו לנו במשפחה. בימים אלה זה יותר בולט".

איך היה הקשר ביניכם?
"מעבר לכך שהוא אחי, הוא גם היה אחד מחמשת החברים הכי טובים שלי. חבר קרוב, משתפים, מדברים כמעט כל יום. חברים טובים. בשבילי האובדן הוא כפול – גם של אח וגם של חבר. אנחנו שישה אחים ויוסי היה האח השלישי במשפחה. נכון שמדברים בשבח כל נופל ועל האובדן, אבל במקרה הזה הוא גם היה היהלום שבכתר של הבית – הוא חיבר בין כולם. הוא היה מצחיק, ציני בצורה בלתי רגילה במובן המצחיק. היה איש חינוך, רוח ומעל לכל חבר. צברנו המון חוויות ביחד, המון זיכרונות. הוא לא היה ילד, בן 44, ולכן הספיק המון. ניצל את החיים עד תום".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

יוסי היה איש חינוך מאוד מוערך. מה גילית אחרי מותו?
"מה שהתחדד אצלי הכי הרבה אחרי שהוא נפל זה את האהבה של התלמידים אליו. הוא ניהל בית ספר של 600 תלמידים, כשהתאספנו בבית הוריי בקטמון, ראיתי המון תלמידים שלו מגיעים לכיוון הבית. ראיתי תלמידים שבורים, גמורים. אני זוכר את עצמי כתיכוניסט שמפחד מהמנהל, אבל הוא היה שונה. באו אליי שני תלמידים ואמרו לי 'איבדנו את אבא שלנו'. ככה ראינו את זה. דרך הניהול שלו היתה אבהית מאוד, אבל מצד שני גם ידע להציב גבולות כשצריך. הוא ידע לשלב בדרך שלו.

"בשיחות הרבות שלנו, דיברנו גם בעל ענייני בית הספר, ודרכו הבנתי את הגאונות שבו לשלב באופן פרקטי את האבהות עם החינוך. בסוף, הילדים האלה, שהם כנראה חכמים מאיתנו, הצליחו להבין את מה שהוא ניסה להטמיע בהם. הוא היה איש של חינוך, של עשייה, זה היה בליבו, בתוכו. היה לו קסם לבחור את זה ואני זוכר את זה מאז שהיינו ילדים. הוא לא רב עם אף אחד, אבל ידע תמיד להעביר את המסרים שלו. ידע לעשות את זה בצורה של מעגל קסמים. הצד השני תמיד העריך בו את זה. אבן שואבת.

"יוסי הוא מה שמוגדר מלח הארץ, אהב אהבת נפש את המדינה ותרם את כל כולו למען המולדת ולא ויתר על ימי מילואים – "מורעל" בפי הז'רגון הצבאי בין החיילים. הרקורד הצבאי שלו רווי במלחמות ובפעילויות. הוא נלחם במלחמת לבנון השנייה, הוא היה שותף במצבעים נועזים נוספים כששירת בצנחנים בשירות סדיר ולאחר מכן במילואים בחטיבת "חצי האש" 551, שהיא חטיבת הקומנדו במילואים של יוצאי הצנחנים בה שירת עד לנפילתו. ב-7 באוקטובר, כשהבין את גודל השעה הוא ארז את חפציו ומיד אמר לאישתו הדס 'זו מלחמה'.

"תחילה הוא היה בבסיס במזכרת בתיה, כך שזה היה ליד הבית שלי", משחזר עידו את ימי המלחמה הראשונים, "הוא חולה צליאק קשה, אז היו לנו שבועיים בערך, שבהם הייתי קופץ אליו כמעט כל ערב ומביא לו אוכל ועל הדרך כמובן יושבים ומדברים".

משמאל – יוסי ז"ל, אליאסף ועידו הרשקוביץ (צילום: אלבום משפחתי)

מה אתה יודע על האירוע שבו יוסי נפל?
"הכוח של יוסי היה בפעילות באזור בית חנון. הם ביצעו סריקות באזור מסגד שהיתה אינדיקציה שיש בו פעילות של מחבלים. הכוח נכנס לבית סמוך למסגד, שהיה ממולכד וקרס עליהם. באותה שבת ההורים שלי היו אצלי במזכרת בתיה, לא נתתי לקציני הצבא להודיע להם. הם הודיעו לי ואני מסרתי להם את הידיעה הקשה".

הוא היה מילואימניק לא צעיר, בן 44 בנופלו.
"נכון. הוא והדס היו בשליחות בארצות הברית, כשבתקופה הזו הוא פספס ארבע שנים של מילואים – אז הוא התעקש להשלים את השנים הללו ולכן היה במילואים גם בגיל 4. האמת? גם בלי הסיפור הזה הוא היה ממשיך להתנדב והיה הולך להילחם בעזה. כזה הוא היה".

מאז השבעה באוקטובר המדינה נמצאת בסוג של צומת דרכים. כרגע זה נע בין מבצע ברפיח לבין עסקת חטופים. מהי עמדתך בנושא?
"אין מי שלא רוצה לראות את החטופים בבית. אנחנו מתפללים לזה יום יום. בסוף, בקצה, אני מתנחם בכך שהנפילה של אח שלי לא היתה לחינם, היא היתה למען הגנת המולדת, ובתוך זה גם למען שחרור החטופים.

"למה אני אומר את זה? כי בלי הלחץ שהצבא ייצר, בדומיננטיות של תחילת התמרון, לא היו משוחררים חטופים של הגל הראשון. אני מאוד רוצה שישוחררו כל החטופים, אבל חייבים לסיים את העבודה, כי אם לא נסיים את העבודה זה יקרה שוב ואסור שזה יקרה. אנחנו צריכים להגיע למשא ומתן ובכלל מתוך עוצמה ולא מחולשה. כרגע זה לא נראה שאנחנו באים לשיחות מעמדה של כוח אלא בנחיתות, ואני לא חושב שלדבר כזה יכולה להיות היתכנות עם המרצחים האלה. אני חושב שאחת הצוואות הכי גדולות של יוסי, כפי שאמר לאבי  'ללכת עד הסוף לניצחון'. אני רוצה לדעת שהוא לא נפל לשווא. אין לנו מה לחפש פה אם לא נסיים את העבודה. זה מה שהוא אמר לאבי והוא צודק".

***

עיריית ירושלים פועלת ביתר שאת לסייע לכלל המשפחות השכולות בעיר. עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ולצערנו, הצטרפותן של משפחות חדשות למעגל השכול, הגבירה העירייה את פעולותיה גם בתחום זה והרחיבה את המעטפת המסייעת.

העירייה יוצרת קשר עם המשפחות ומיד מתחיל תהליך תמיכה וליווי על ידי השירות הסוציאלי, בכל הנדרש לאור האסון ובמיצוי זכויות. נציגי העירייה נוכחים בלוויות ובימי השבעה ועומדים לרשות המשפחות בכל הנדרש. העירייה מסייעת גם באספקת ערכות אבלות הכוללות אוהלים, כיסאות, שולחנות וכן ציוד וסעודות מצווה לימי השבעה או ה-30.

"העיר ירושלים ידעה שכול ופיגועי טרור", מציין ראש העיר משה ליאון. בשנה האחרונה שילמה הבירה מחיר דמים כבד ובמיטב בניה ובנותיה, במלחמה על ארצנו. הסיוע למשפחות השכולות הוא זכות גדולה, ומעט ממה שאנו יכולים לעשות למענן, בשעתן הקשה. אנו עומדים לימין המשפחות בכל צורך, תוך תקווה לימים בהם תשקוט הארץ, ולא יישמע בה עוד קול אבל ושבר. כולנו מרכינים ראש על הנופלים, מחבקים אתכן, המשפחות השכולות, ומצדיעים לכן".