בשבת השחורה של ה-7/10 איבדו נרדית ודודו ג'רפי את בנם ליאל ז"ל ואת שתי אחיותיו של דודו – שהם ושנהב ז"ל – שנרצחו במסיבת הטבע נובה. מאז, כך מספר דודו בשיחה עם "כל העיר", החיים התהפכו. "היינו יושבים ביחד, צוחקים באווירת שמחה וכיף – והכל נעלם"
"את החג האחרון לא עשינו ביחד. היינו משפחה מלוכדת והרצח של בני ואחיותיי – שבר אותנו", ממשיך ואומר דודו עם כאב אינסופי, את החיים שאחרי השבת השחורה של ה-7/10, שגבתה מהמשפחה מחיר כבד מנשוא.
שבעה חודשים חלפו מאז שהחיים של נרדית ודודו התהפכו לחלוטין עם הידיעה הקשה מנשוא על האובדן המשולש. שבעה חודשים מהמתקפה האכזרית שכיבתה את המשפחה. "אנחנו רגילים כל המשפחה המורחבת לעשות חגים ביחד, אבל בפסח האחרון זה לא קרה", אומר דודו. "היינו יושבים ביחד, צוחקים באווירת שמחה וכיף וכל זה נעלם".
ליאל ז"ל
דודו ונרדית מתגוררים בקרית היובל מזה כ-16 שנים. הם הגיעו לירושלים מהרצליה, כשליאל היה בן כשנתיים. היא עובדת בהדסה עין כרם והוא בעיריית ירושלים. את בוקר השבת הארורה של ה-7/10 הם לא ישכחו לעולם, ובמונולוג קורע לב מספר דודו את סיפור הרצח של בנו ואחיותיו. "ליאל ואני נסענו להוריי בהרצליה לחגוג את שמחת תורה. אישתי נרדית נסעה להוריה באשתאול עם שאר הילדים.
"ליאל, שהיה מאוד קשור לדודותיו, החליט להיענות להצעה של שהם ושנהב ולהצטרף אליהן למסיבה. זה לא היה דבר לא שגרתי, הוא היה מצטרף אליהן מדי פעם לבילויים שונים. שהם ושנהב עבדו בהפקה של המסיבה ומכרו כרטיסים, וליאל נסע איתן. נתתי לו את ברכתי ואמרתי לו 'אתה עוד צעיר, תהנה לך'.
"בבוקר קמנו לאזעקות שלא הפסיקו לרגע, ואני התכוננתי בכלל ללכת לבית הכנסת, אבל בגלל האזעקות שלא פסקו לקחתי איתי את הטלפון להיות מעודכן. בשלב הזה, אישתי התקשרה אליי וניסיתי להרגיע אותה וסיפרתי לה שליאל במסיבה, כי היא לא ידעה. ניסינו לתפוס את ליאל או את האחיות שלי, אבל ללא הצלחה. אחי ואני החלטנו לנסוע לחפש אותם באזור של המסיבה, אבל בדרך עצרו אותנו במחסום ליד אופקים. התגודדו שם הרבה הורים ובני משפחה של המבלים בנובה, זה היה מחזה קשה, ממש בלגאן שלם. כל אחד רצה לדעת מה קורה. היו שם כל מיני שמועות, אבל לא ידענו למה להאמין. זו היתה שותפות גורל".
ליאל ז"ל עם אמו נרדית
דודו ממשיך בסיפור כמעט בלי לעצור: "משם נסענו לחפש בבית החולים סורוקה ואחר כל ברזילאי באשקלון, אבל לא הצלחנו לאסוף מידע. אלה היו שעות מטורפות, שהתחלפו בימים קשים של אי וודאות. בבתי החולים היה כאוס מוחלט. קרוב משפחה נסע למיגונית בה הם נרצחו כדי לחפש אותם, אבל הגופות כבר פונו. הוא צילם תמונות קשות ומצא את הטלפון של אחותי הקטנה שנהב. מראות קשים מאוד שהזכירו את השואה. פתחנו חמ"ל, המשכנו במשך שבוע שלם לחפש כל בדל מידע בניסיון למצוא אותם".
רוצים להישאר מעודכנים?
מתי הודיעו לכם שהם נרצחו?
"הבשורה המרה הראשונה התקבלה במוצא שבת שבוע לאחר המתקפה והרצח. הודיעו לנו שזיהו את שוהם. אם היתה לנו עוד תקווה, פה כבר הבנו לאן זה הולך, וביום ראשון נרדית קיבלה את ההודעה על ליאל ואחרי 4 שעות גם על שנהב. רצנו מבית עלמין לבית עלמין. ליאל נקבר בבית שמש ולא בירושלים, כי אבא של נרדית קבור שם והיא רצתה שהם יהיו קרובים ולא לדלג בין בתי עלמין".
לזכרו של ליאל
***
ליאל, גדל בירושלים ולמד בקרית נוער במגמת סייבר ותקשוב והיה אמור להתגייס לצה"ל. "הוא אהב מאוד מחשבים, כל הזמן היה על המחשב", מספר דודו, ומוסיף בגאווה מהולה בעצב וכאב: "הוא היה מיועד ליחידת 8200 של המודיעין וכל העתיד שלו היה לפניו. היה לו עתיד גדול, הוא היה תלמיד מצטיין. ילד חכם, טוב ושקט".
ליאל ז"ל היה הבכור של נרדית ודודו, פרט אליו לבני הזוג יש עוד שלושה ילדים – אדיר בן ה-14, איתי בן ה-9 וחצי והבת הקטנה שי-לי בת השבע. דודו נרגש כשהוא מדבר על הקשר החם וההדוק שהיה לליאל עם אחיו הקטנים. "האחים שלו אהבו אותו כל כך", הוא אומר, "הוא היה אח בכור אמיתי. היה דואג להם, מדבר איתם, מייעץ להם. הוא היה מודל לחיקוי עבורם. הוא היה צנוע, לא אחד שהיה מבלה הרבה, למרות שנרצח במסיבה. הילדים עוברים ליד התמונה שלו ומנשקים אותו, הם ממלמלים משהו, אולי מתפללים, אני אפילו לא מצליח לשמוע מה הם אומרים. אדיר, הילד השני, מרגיש שהוא מחליף עכשיו את ליאל. הפך להיות הבכור, הוא גבה מאוד ואפילו התחיל ללבוש חלק מהבגדים שלו ומתנהג מאוד דומה לליאל עם האחים הקטנים. הוא נמצא אצלו עמוק בראש, והוא גם אומר את זה במפגשים עם הפסיכולוגית שמלווה אותנו כמשפחה. חשוב לו ללכת בדרכו של אחיו הגדול. איתי היה מאוד קשור אליו ורואים שמבחינה רגשית זה השפיע עליו. שי-לי הקטנה סיפרה לנו שהיא חולמת עליו, ואמרה שהיא רוצה שנחזור ליום שלפני השבעה באוקטובר, שכל המשפחה הייתה שמחה ומאושרת".
הנצחה לזכרם של ליאל, שהם ושנהב ג'רפי
ומה איתך?
"אין יום שאני לא חושב על ליאל ועל האחיות שלי, על העתיד שהיה לו, על כמה שהוא חסר. אני מתגעגע לחיוך שלו, לצחוקים ולשטויות שאהב. אני חושב עליו הרבה, על הרוח החיובית ושמחת החיים שלו. במיוחד בחגים ובשבתות זה כואב, אבל זה נמצא שם כל הזמן. זה געגוע אינסופי".
אתם חושבים על דרך להנציח אותו?
"עשינו מדבקות, צמידים מסיליקון ומחזיקי מפתחות עם תמונה של ליאל וכיתוב של השיר 'עד אחרי הנצח' של פאר טסי. זה שיר שליאל אהב מאוד והתחבר אליו. אבל הפרויקט המרכזי שלי ושל נרדית זה הנצחה בספר תורה, ונתחיל אחרי יום העצמאות בגיוס הכספים".
תגובות