בשנות עבודתי הארוכות בטלוויזיה למדתי להכיר ולהוקיר את עובדי רשות השידור, החל בעיתונאים וכלה בעובדי האולפן. הם התייחסו להשקפותיי בנושאי כדורגל בספקנות, אבל גם בהערכה כנה. היו המון צחוקים באולפן, בעיקר כאשר הבעתי דעות סוציאליסטיות שלא היו אז באופנה. פעם (ואולי יותר מפעם אחת) אמרתי שאם זה היה תלוי בי "הייתי מלאים אפילו את הקיוסקים". זה הפך לאמרת כנף די מפורסמת בטלוויזיה, ששיקפה יותר את הכעס והבחילה שלי כלפי בעלי הממון ושותפיהם במסדרונות הכוח, מאשר את הטינה כלפי בעלי הקיוסקים. בקרב העובדים גיליתי גם תודעה מעמדית מפותחת ורצון להילחם על זכויותיהם כפרטים וכציבור עובדים. כאשר אנשים נקלים בעיניי, כמו יאיר לפיד, התנשאו באולפן, באו בטענות לא סבירות וניסו להשמיץ את העובדים, תקפתי אותם בעיתון. "כל העיר" היה עיתון הדגל של עובדי הרשות, שבלעו בו כל מילה, ממדור הספורט עד החדשות העירוניות. ידעתי שהם ציבור הקוראים הטבעי שלנו, מה גם שרובם היו אנשי הפועל. הסינתזה בין תודעה מעמדית ופוליטית לבין החיבה לאנשים עובדים שאותה הבאתי מהבית, אפשרו לי להשתלב היטב בטלוויזיה על אף שתמיד היה מדובר בהסדר זמני. עדת הנצים והעורבים תמיד ריחפה מעל ראשינו. ידענו שכל רגע שבו אנחנו נושמים אוויר חופשי הוא רגע מוּשאל.
בשבוע שעבר, שבמהלכו נזרקו אל הג'ונגל של "השוק החופשי" מאות מעובדי רשות השידור, חשו רבים חמלה כנה כלפי האנשים והנשים שבילו את מיטב שנותיהם במסדרונות האפלוליים של הטלוויזיה ושל הרדיו. אישית, זלגו מעיניי דמעות כאשר ראיתי עובדי אולפן מוכרים כל כך ואת חברי אורי לוי שרים את ההמנון הלאומי באקט של פרידה מהעבודה האהובה עליהם. כל מי שמכיר אותי שם יודע, שהייתי מעדיף בהזדמנות כזו את "ה"אינטרנציונל" על "התקווה", ובכל זאת השירה נגעה לליבי. הבנתי שבשעה קשה כזו אין טעם להטיף לאיש על סולידאריות מעמדית ואפילו לא על אכזריותו השפוכה של השלטון כלפי אנשים עובדים באשר הם. את התבוסה של מעמד השכירים אנחנו חייבים גם להיעדר ההבנה הפוליטית של קורבנות הניאו ליברליזם. האסכולה המעמדית של ביבי נתניהו הביסה אותנו בכל החזיתות, ומס השפתיים "החברתי" של משה כחלון ודומיו לא תרם דבר לדיון הציבורי בנושא. הפרסונליזציה של הדיון מקלקלת אף היא את השורה. במקום להתעסק בזוג המלכותי הביזנטיני מוטב לנו להקדיש את יכולותינו למאבק בניאו ליברליזם, בהשתלטותו על הפקולטות לכלכלה ברוב האוניברסיטות, בתרומתו להגדלת הפערים המעמדיים בחברה הישראלית, לקיפוח המתמיד של המזרחים ושל הערבים.
נפרד עם שירת ההמנון – אורי לוי (צילום: אמיל סלמן)
רוגל אלפר, עיתונאי מוכשר ב"הארץ", אף יצא נגד העובדים בגסות רוח ופגע בעליל במאבקם הצודק. בכתיבתו זיהיתי שני מאפיינים עיקריים של הפובליציסטיקה התל-אביבית שמכתיבה את הטון בארץ: איבה מעמדית כלפי כל ציבור פועלים מאורגן ורצון לשבור אותו לרסיסים כדי שייכנע ללא קרב במאבק של חייו ועל כבודו; שנאה קשה כלפי עירנו ולכן גם כלפי המוסד שנתפס כהתגלמות הירושלמיות החילונית, שזכה גם לכינוי הלעגני "רוממה". לפני כעשור שנים גינה אחד מידידיי הטובים ב"הארץ" את ציבור המורים ששבת (בצדק) בטענה שזה הכביד עליו בסידורים לילדיו. גם אז יצאתי נגדו, ונדמה לי שהוא הפנים את הדברים. כיום הוא אחד מהלוחמים האמיצים נגד הפשיזם הישראלי ונציגיו ברשות המבצעת. העניין הירושלמי הוא סבוך יותר. כל מי שמנסה להילחם כאן על צביונה של עירנו זוכה לקיתונות של לעג. תמיד היתה עוינות תל-אביבית כלפי קבוצות הפועל בעירנו, בתואנה שאין אצלנו מקום לספורט אדום ואנטי גזעני. זה תמיד היה הבל ורעות רוח: בנינו כאן מוסדות חילוניים לתפארת, חרף הגל העכור, הדתי לאומני, שחדר למוסדות השלטון העירוני שלנו. כיצד אנשים נאורים בעיני עצמם כמו אלפר, לא קלטו שהרדיו והטלוויזיה היו מבצר של החילוניות בלב המאפליה? האם הם באמת רוצים להסגיר את עירנו לידיהם של פשיסטים וקנאים דתיים? הבגידה של התל-אביבים בחילוניות הירושלמית היא מכה קשה לאנשים כמונו, שנאבקים כל חייהם למען הישרדותה של התרבות הליברלית בעיר. עובדי רשות השידור היו ברובם ליברלים והיו ביניהם גם אנשי שמאל מובהקים. הם היו אמורים לסמוך על עיתונאי משפיע כמו אלפר שייתן להם יד במצוקתם הקשה.
מאז ומתמיד נרתמו אנשי "שמאל" ליברלי למלחמה נגד עבודה המאורגנת. באנגליה התגייסו כמעט כל העיתונים למאבק חסר רחמים נגד שביתת הכורים באמצע שנות ה־80. כך הם סייעו למחיקתה של תרבות שלמה ומפוארת שצמחה בעיירות הכורים. אפילו בקרב השמרנים היו אנשים שתמכו בכורים כי הם ייצגו בעיניהם תרבות בריטית אותנטית. דווקא מעסקני הלייבור, שהיו מנוכרים לגמרי למאבקי העובדים, שאבה מרגרט תאצ'ר השמרנית תעצומות נפש. ההרס שפגע בעיקר בצפון אנגליה הוא תוצאה של מדיניות ניאו ליברלית מכוונת. אותה יד שגדעה את הכורים, הונפה בשבוע שעבר על עובדי רשות השידור. בני בריתנו כביכול ברחבי הארץ, העדיפו לשפוך את התינוק הירושלמי יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים. כך נפלה עירנו קורבן לאטימות "השמאל" בשפלה. נראה שיותר קל להילחם למען זכויות הפלסטינים (חובה להמשיך במאבק הזה, כמובן) מאשר להגן על זכויות העובדים, בעיקר אם הם בני עירנו.
כאן הסתיימו שידורינו – רשות השידור (צילום: ניר גפרי)
כמה מוותיקי רשות השידור התבטאו באוזני במשך השנים, שעובדים רבים הם פרזיטים, כביכול, ושלא מגיעה להם הגנה גורפת. אני לא מזלזל בטיעון הזה אבל לסוציאליסטים שבינינו אין לו משקל מכריע. לעומת המעסיקים ערלי הלב בישראל, ציבור העובדים הוא צאן קודשים. ההגנה על עובדי רשות השידור מתבססת על עקרונות מעמדיים וגם על אהבה רבה לעירנו המושמצת. אסור לחסל שום מוסד חילוני בעיר: לא את הסינמטק, לא את קולנוע "סמדר" לא את רשות השידור ולא את הפועל קטמון ירושלים, שמרימה דגל של סובלנות מגדרית וגזעית. מי שלא מסוגל לחשיבה מסודרת בנושא המעמדי אסור לו להגדיר את עצמו כאיש שמאל. בורגנים שבעים ושונאי חרדים אינם אנשי שמאל ומוטב שלא לצפות מהם לשום סיוע במאבקי עובדים.
ייתכן שאין לנו תקומה מהתבוסה הזאת על המשך קיומו של ציבור עובדים חשוב. לפיד וחבר מרעיו מהליכוד נפרעו מאנשי הטלוויזיה ותוך כדי מעשה ניסו להשמיד את חלומותינו על עיר טובה יותר. מוטב שעמיר פרץ ישלוט מחדש במפלגת העבודה, יחזיר אליה את כל הסמלים המעמדיים שהוא עצמו סייע לסלק, ויקדיש את מיטב מרצו למאבק למען כל עובד ולמען כל פעיל של העבודה המאורגנת.
