בתיה השכימה קום כדי לבקר את בעלה בבית החולים הדסה. היא הספיקה לאפות עוגה, ותוך כדי עבודה חשבה שהיא לא תזכה לערוך הרבה ביקורים כאלה. החברים שלהם מהתנועה כבר לא ביקרו לעתים כה תכופות. אורי חולה? זו כבר לא סנסציה כל כך גדולה.
מאגר בית זית (צילום: איתי מוניקדם, הרל"י)
לפעמים בתיה חשבה על שנות האלמנוּת המצפות לה, אבל לא חששה במיוחד מן העתיד. כאשר החברה מהגרעין ייצאו לטיול הבא בנגב, יציינו את היעדרם של כמה חברות וחברים, והיא קיוותה שאורי לא יהיה ביניהם. עד הטיול היא הזמינה את כולם לערב "חוה אלברשטיין" בביתה בבית זית. הילדים קצת לעגו לה בשל דבקותה בשירים הישנים, אבל פה ושם בכל זאת הקשיבו. בתיה ראתה אפילו בביטלס חידוש מרענן וסמל של המודרנה, אבל העדיפה את שושנה דמארי, גם כשהיא שרה עם בועז שרעבי. היא התחילה להתעניין במידה ידועה במוזיקה מזרחית, אבל לא ממש אימצה אותה אל לבה. בתיה הבינה שזוהר ארגוב הוא זמר אדיר, אבל עדיין ראתה בו "מסומם". מה שנפסל בבוז בקן התנועה ברחוב נרקיס היה מאוס גם בעיניה, אבל היא הודתה שמשהו בשירתו של ארגוב נוגע מאוד ללבה. במכונית היא שמעה בעיקר את להקת הנח"ל, למורת רוחם של שני בניה. אורי לא כעס, רק חייך ואמר שלא ניתן לשנות את בתיה. היא עדיין רוצה לצעוד באחד במאי הוא חג הפועלים, חרף העובדה שכל הפועלים מסביב היו ערבים או זרים. אביה היה מספר לה בערבים על הרפובליקה הספרדית, שנפלה לידי הפשיסטים של פרנסיסקו פרנקו. הוא גם שר בקולו הערב שירים מהפכניים, אבל האמין ש"אנשי סטאלין" גרמו למפלת הרפובליקה. סיפורי ספרד עזרו לה להבין את נפתולי הפוליטיקה, את שבריריותן של הבריתות ואת אכזריותם של בני האדם, שדיברו על צדק לכל אבל היו מוכנים לטבוח את אלה שלא חשבו כמותם. בתיה נטתה יותר לקומוניזם הרוסי, הלניני. היא לא זנחה את דבקותה בציונות אבל העריצה את סטאלין כרבים מבני דורה. אורי עבר תהליך הפוך, הוא לא הגדיר את עצמו כציוני אבל יחסו לברית המועצות היה ספקני וציני. רק בני הדור ההוא מבינים את דקויותיהם של הבדלים רעיוניים שלעתים קרעו משפחות. אבל בתיה ואורי אהבו מאוד איש את רעותו, ודיברו על פוליטיקה לעתים רחוקות מאוד. את השירים של פעם שרה בתיה בדבקות כמעט דתית ואורי עם חיוך קצת לגלגני על פניו: "שנינו כבר שייכים לארכיון הציוני סוציאליסטי, שאולי גם הוא אולי ייכחד בקרוב".
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- בית אבי חי: כל האירועים
בחודשים האחרונים הוא השתתק כמעט לגמרי. המחלות והתרופות החלישו אותו מאוד, והוא בקושי קרא את העיתונים. בתיה קראה הכול, וצפתה באדיקות בטלוויזיה. כמו כל ותיקי התנועה היא הייתה מוכנה לאמץ כל חלאה מהמחנה שלה, ותיעבה את הליכודניקים. אורי שנא את כל העסקנים, וחשב שכולם זנחו כל רעיון של שוויון חברתי. הוא אהב מוזיקה קלאסית, וזה חילץ אותו מהמקהלות שהיו חביבות כל כך על בתיה. אורי סבר שיש הרבה משותף בין הציונות לבין הקומוניזם הסובייטי, אבל בתיה האמינה, ובצדק מסוים, ששתי האידיאולוגיות האלה נעלמו לחלוטין. שרידי המאמינים עדיין מחפשים ניחומים בזיכרונות, בספרים, בשירים. בתיה שרה לילדים "חולצה כחולה, חולצה כחולה והיא עולה והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים", אבל בגיל ההתבגרות הם ממש צחקו לה בפרצוף. זה העכיר את רוחה, היא הגירה דמעות אבל חברותיה אמרו לה שהתהליך הזה עם הילדים עובר על כולן. כולם מעדיפים זמרי פופ זרים וחולמים על מסעדת יוקרה שיפתחו בתל-אביב. בתיה התחלחלה, לא כל כך מהיוקרה אלא מהכורח להעביד בפרך שכירים במסעדות האלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
היא רצה לבקר את בעלה בבית החולים הדסה, ויצאה משם בוכייה כי אורי בקושי הסתכל עליה. הוא לא הוציא מלה מפיו במהלך הביקור, חייך כאשר בתיה פרסה בעבורו את העוגה שאפתה, אכל רבע פירור (כלשונה של בתיה) ונעץ מבט אטום בקיר הלבן, המסויד היטב. בתיה היתה שקטה מאוד. בראשה רצו תמונות ישנות על ערבי השבת בתנועה, כאשר אורי היה הרקדן הכי טוב בקן. כבר שנים היא חיה בעבר. הקן נהרס כבר מזמן, וקריסתו הכחידה שנים של דיונים, ויכוחים, שירים, הרצאות של ראשי תנועת העבודה וריקודי עַם חסרי כל אינטימיות, אבל שמחים. רק מתי מעט עמדו מן הצד, בתוכם גם כאלה שלא אהבו את "שירי ציון" שליוו את הריקודים. חברה מילדות רפי תמיד התבונן ברוקדים בעיניים תכולות ונוגות, אבל רבים סברו שהוא מתנשא ומותח עליהם ביקורת. יוסי הקומוניסט לגלג על הרוקדים בגלוי, אבל את רפי אהבו כולם ואילו יוסי נתפס כטיפוס מאוס. בתיה חיבבה מאוד את רפי, אבל עיניו הנוגות קצת הרתיעו אותה. יעל החמודה פעם דחפה אותו למעגל הרוקדים, אבל רפי לא התרשם ויצא משם בתוך כמה שניות. את יוסי איש לא העלה בדעתו לשדל לרקוד. אם רפי היה חולמני, יוסי היה מאוס גם בשל בגדיו המלוכלכים והניחוח המחליא שעלה ממנו. "גם קומוניסט זקוק למקלחת לפעמים", אמרה בתיה בחצי סלחנות. יוסי לא התרשם גם כאשר הדברים הגיעו איכשהו לאוזניו. הוא חשב שהבורגנות הצליחה לחלחל לנשמתם של חברי התנועה, שהיו קשורים בטבורם ל"מפא"י שלהם". הוא לא טעה הרבה אבל בתיה חשבה שהוא היה עושה הכול כדי להשתלב ושהיחס כלפיו פגע בו מאוד. רק מקץ שנים רבות שמעה שיוסי נהרג בתאונה בבסיס התובלה בבית נבאללה.
בית זית (צילום: Ori)
בתיה ישבה בסלון במשך כל הערב, וחשבה על חבריה החיים והמתים. היו גם לא מעטים שחיו בבתי חולים או בבתי אבות כמעט בלי הכרה. לאורי יש עוד תקומה, מלמלה בתיה בקול וקצת צחקקה, כיוון שהיה ברור שהיא שולחת מסר אופטימי לעצמה. מקץ שעה שמעה את שכנה הנרי נועל את דירתו בדרכו לשיטוטיו הליליים. הנרי היה איש משכיל שעלה בגפו מרומניה ולא נקלט בהוויה הישראלית. את רוב ימיו בילה ליד המחשב, וכאשר יצא למכולת עיניו היו טרוטות. לבתיה רחש אהדה רבה, כי היא הזכירה לו את אימו. הם דיברו כמה פעמים בצרפתית, ובתיה סיפרה לחברתה הטובה גילה שבכל פעם שהיא שוחחה עימו, או אפילו החליפה איתו מבט, "היא הרגישה כמו אישה אמיתית". הכימיה ביני לבין הנרי לא תניב שום תוצאות רומנטיות, חשבה בתיה. כל הרומנטיקה מאופסנת באלבומי תמונות מיושנים ואיתם היא חיה חיים מלאים.
