רחביה (צילום: טס שפלן)
רחביה (צילום: טס שפלן)

סיפור לשבת: ירושלים של פעם קמה לתחייה

הזיות מתוך הכאב: ירושלים במלוא עליבותה החיננית

פורסם בתאריך: 12.5.17 18:42

הגבס הציק לי ומתחתיו בקע הכאב, ואילץ אותי לקום מוקדם יחסית. יצאתי מהבית ונעזרתי במקל ההליכה שלי עד שישבתי על גדר נמוכה ברחוב הסמוך. קצת ריחמתי על עצמי עד שאחד משכניי, צבר מבוגר אפילו ממני, הציץ בי ואמר בחיוך: "הנה חיים ברעם, שהגיח מביתו במקלו ובתרמילו". הגבתי בחיוך רפה והאיש, שהוא מפורסם בשכונה בנימוסיו הטובים, רק הניד בראשו והלך לדרכו. השכן עודד קצת את רוחי והרגשתי שאין לי על מה להתלונן. השכונה שלי יפה ומלבבת, משפחתי נוהגת בי בסבלנות מלאכית, החורף השנוא עלי החל בנסיגתו המכוערת והקיץ ממש מתדפק על מפתני.

ייתכן שאחזתני תנומה קלה, שהשרתה שלווה קסומה, נקייה לגמרי מתלאות ההווה וממצוקות העבר. נראה ששאבתי כוח מהמנוחה באוויר הנקי, וקמתי על רגליי. אין לי מושג לאן נעלם הגבס, ורק המקל שעדיין נח לצדי הזכיר לי ששברתי את רגלי. התחלתי ללכת בצעד קל, שכמוהו לא חוויתי מזה שנים. הגעתי במהירות רבה לרחוב קרן קיימת, התנהלתי דרך רחוב אוסישקין לרחוב נרקיס. הצריף הירוק של התנועה המאוחדת בנרקיס פינת רחוב הגידם עמד על תלו ועל המדרכה שלידו ערכו נערים ונערות בחולצות כחולות עם שרוך אדום את המסדר שקדם ליציאה ל"שדה". לא הכרתי נפש חיה. אולי מדובר כאן בצעירים ממני, ורק המדריך שלהם היה מוכר לי מאיזה מקום. אחר כך הם הלכו בסך במורד רחוב נרקיס, וניסיתי להיכנס לצריף. הדלת היתה נעולה אבל מבעד לחלון צפיתי בבמה הגדולה בקצה המערבי של האולם, המנוקד בספסלי עץ נאים. תחושת כאב בלבי הִנהירה לי שאני בעצם הוזה, שלא נערוך עוד הצגות בקן, ושכל חבריי מאז התפזרו לכל עבר. ירדתי "העירה" כפי שהיינו אומרים לפני יותר מ־50 שנה ורחוב המלך ג'ורג' היה מוכר, ממש מגרש הבית שלי, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז שהתגוררתי בו. בקולנוע "תל אור" בפינת רחוב ההסתדרות כבר מכרו כרטיסים מוזלים להצגה היומית בשעה 15:00, ובדרך לשם ראיתי את חנות הספרים "הכול לנוער" שבה קנה אדון אונא בזול ומכר ביוקר ספרי לימוד משומשים.

גשר המיתרים, ירושלים כללי, (צילום: אורן בן חקון)

גשר המיתרים (צילום: אורן בן חקון)

 

נכנסתי למסעדה הקואופרטיבית הסמוכה, כדי לאכול כדור בשר ברוטב אדמדם. התענגתי מאוד על המנה התפלה שרק מחית תפוחי האדמה הצילה אותה איכשהו. אימא שלי בזה מאוד למסעדה הזאת וראתה אז בכל המסעדות מקור כל רע. אבי דווקא התגאה בה (אחרי הכול, מוסד הסתדרותי!) ואמר שזהו בית האוכל היחיד בעיר שלא קולט מלצריות לפי המראה החיצוני. העובדות במסעדה, למען האמת הצרופה, הצדיקו את דבריו של אבא וקיבלתי שיעור ראשון בתעסוקה שוויונית ולא סקסיסטית. בדרכי להמשך הטיול ראיתי שספינות הדגל של רחוב ההסתדרות, חנות הדגים וחנות תיקי העור, עדיין עומדות על תילן. היו להן שמות פשוטים שהעידו על מרכולתן, "הדג" ו"התיק". גם לשתי המסעדות המוכרות בחלק הזה של העיר קראו בשמות עבריים, "שמש" ו"פנינת המזרח" שבה הגישו טחינה סמיכה נהדרת עם פיתות מחוממות היטב.

פניתי לרחוב אגריפס, בדרך ראיתי כמה מחבריו הוותיקים של אבי ממועצת פועלי ירושלים מבלים את הפסקת הצהריים שלהם בזלילת פלאפל. בפינת אגריפס-המלך ג'ורג' הבחנתי במנקים, שהכשירו את מועדון טניס השולחן של מורגן לקראת הערב. המדריכים שלנו בתנועה ראו במורגן סרסור המחזיק מאורת פריצים כדי להשחית את בני הנוער הזכים מהתנועה. המועדון היה מרתף אפלולי במקצת, עם כמה שולחנות פינג-פונג קצת מהוהים, אבל קשה לומר שהוא היה בית ועד לאנשי העולם התחתון. את מורגן עצמו לא ראיתי מעולם, אבל אחי עוזי, שאהב פינג-פונג וקצת סלד מהפוריטניות של חבריו בתנועה, אמר לי שהוא אדם נחמד שאוהב בעיקר את קלארק גייבל הקולנועי. פסיעה קלה ממורגן הביאה אותי לחנות הגרעינים של אדמונד, אוהד הפועל היחיד בשכונתו, שקרא לשלושתנו (עוזי, חיים ומנחם ברעם) "עוזי" עד יומו האחרון. אדמונד היה שתקן מובהק וגם נון-קונפורמיסט שלא שעה להטחות הבוז של חברי הילדות שלו מנחלת ציון. עתה התבונן בי במבט קצת אטום, ולא החצין שום סימן שהוא מכיר אותי מן העבר. על הגדר של קולנוע "עדן" ממול ישבו כמה נהגי משאיות, פיצחו גרעינים והחליפו ביניהם גסויות על הנשים העוברות ושבות. כמה פעמים אף השתינו על עוברי אורח והתפקעו מצחוק. ב"עדן" הקרינו בפעם האלף את "חלף עם הרוח" ודיוקנו של קלארק גייבל חלש על הרחוב והכתיב את האופנה הגברית במרכז העיר. אפילו יוסף ממספרת "פיגארו" במלך ג'ורג' התנאה בתספורת ובשפם שהזכירו את הכוכב הגדול. אני בכלל לא הזדהיתי עם הסרט, וגם לא עם ספרה של מרגרט מיטשל, וסלדתי מהסנטימנט הדביק כלפי בעלי העבדים. אהבתי דווקא את גרגורי פק המעודן יותר. עבורי, האירוע הגדול ב"עדן" היה הקרנתו של הסרט יוליוס קיסר לפי מחזהו של ויליאם שייקספיר, ונאומו של מרלון בראנדו (מארק אנתוני) השפיע על סגנוני לעשרות שנים.

רחביה (צילום אמיל סלמן)

רחביה במבט מלמעלה (צילום אמיל סלמן)

 

מ"עדן" הלכתי לראות מה עלה בגורלם של בתי הקולנוע ברחוב שמאי וברחוב הלל המקביל, "אוריון", "ארנון", "אורנע" "אורגיל" ו"רון". ליד כולם כבר השתרכו תורים שהעידו על חיים תוססים במרכז העיר. עברתי בקפה "עטרה" לשתות לוֹנגו, קפה שחור חריף עם קצת חלב קר לצדו, ומשם לקולנוע "ציון" שבו הקרינו את "האדם שידע יותר מדי" של אלפרד היצ'קוק. קניתי כרטיס והספקתי אפילו ליומן פוקס ה־120. הסרט היה נהדר, אפילו קצת מפחיד, ודוריס דיי שרה יפה. התבוננתי מסביב כי לקלוט את התרשמויות קהל הצופים ונוכחתי לדעת, שאני יושב לבדי באולם הגדול. זה לא הפריע לי לשבת שם עד הסוף המתוק. ילדהּ של דורס דיי ניצל, הכול בא על מקומו בשלום, וזה אִפשר לי לצאת לכיכר בנחת רוח.

הסרט גרם לי להתפכחות מההזיות. כעבור שעה קלה מצאתי את עצמי יושב על הגדר ברחביה, ומתבונן בנשים הצעירות שלקחו את הילדים מהגנים הפרטיים הקטנים הפזורים בסביבה. שכני נעים ההליכות חזר ממרכז העיר ותמה לראות אותי באותו מקום. הוא שאל אם אני זקוק לעזרה כדי לחזור הביתה אבל אמרתי שאסתדר בעצמי. הגעתי למיטה בכוחות עצמי אבל המראות מהבוקר טרדו את מנוחתי. הבנתי שאם לא אנציח אותם בכתב, הם יאבדו בתהום הנשייה. צלעתי איכשהו למחשב, ואולי הצלתי משהו מהעבר. לא הכול אבוד, אמרתי לעצמי, והעבר עוד מקנן בתוככי נשמתי.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר