את מוריה כהן אתם לא מכירים. גם השם משה חן בטח לא אומר לחלקכם כלום. האנשים האלה הופיעו לכם באתרי החדשות לרגע ארעי, קצר, חלקם תחת הכינוי "אם" או "שוטר" או "חרדי". אין להם פנים או לובי ענק של חולצות ואוהלים מול כנסת ישראל. הם בקושי יושבים בוועדות החשובות, וקולם? לא נשמע באמת.
ובכל זאת, הכירו: מוריה כהן, אם לחמישה ילדים, שנדקרה על ידי מחבלת בת 14, לנגד עיניי ילדיה בשכונת שמעון הצדיק בירושלים. מוריה כהן "רק" נפצעה. המדינה מסכמת אותה בזכאות לביטוח לאומי. אנחנו כבר שכחנו. היא וילדיה – לא.
לפני שבועיים נסגרה בישראל עסקת "זהב". עסקה שתחזיר לנו את הילדים והנשים מידי החמאס. נו, איך אפשר להתנגד לעסקה כזו? תמונות הילדים השבים לחיק הוריהם – פרייסלס. האומנם?
"תנו להם הכל רק תחזירו אותם הביתה" – חוזרת הטעות פעם אחר פעם. ואנחנו? לא למדנו כלום!
בואו נדבר על המחיר: כ- 300 מחבלים ישתחררו חזרה הביתה. לא מגורשים. לא לעזה. ללא הגבלות. הביתה. גם המחבלת, נפוז עארף חמאד, שדקרה בקור רוח את מוריה כהן, ומעולם לא הביעה חרטה, השתחררה לביתה. וכראוי למורכבות שירושלים מביאה עימה – אותה מחבלת גרה בשכנות למוריה ומשפחתה. ממש מעבר לכביש.
מוריה כהן (צילום: חוננו)
נפוז חאמד (צילום: סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים)
עכשיו דמיינו מצב אחר. דמיינו את אביעד משה משוחרר לגור בשכנות לשירה איסקוב? דמיינו שארן חזן חוזר לגור בשכנות לליאנה חזן? דמיינו את הפסיכולוג יובל כרמי עובר לגור בבניין של קים ארד? אפילו נסו לדמיין מה היה קורה אם כרמל מעודה היתה עוברת לגור בסמוך לאחד הפעוטות שהתעללה בו בגן?
ארגוני הנשים או ההורים היו זועקים. מי שידו משגת גם היה מגיש נגד המדינה עתירה לבג"ץ. נציגות היו עומדות בוועדות הכנסת. חברי כנסת היו נעמדים על רגליהם האחוריות, שולחים פניות לגורמים בעניין, מעלים שאילתות לשר לביטחון לאומי או לשר המשפטים, חושבים על הצעת חוק או מעלים נאום בן דקה במליאה. הכל, על מנת לעורר זעקה בציבור. זעקה מוצדקת ביותר.
כך היה במקרה של אלון קסטיאל, שהורחק על ידי ועדת השחרורים מתל אביב. גם על זה זעקו ארגוני הנשים. גם אז התקשורת נעמדת לצידן. איך יכול להיות שאדם, שלא "סיים את העבודה", יעבור לגור לצד הקורבן שלו?
רוצים להישאר מעודכנים?
ייתכן כי קסטיאל או מעודה, או כרמי או משה הביעו חרטה מסוימת. זה לא מוזיל מחומרת המעשה שלהם או מהפגיעה. זה גם לא יגרום לנפגעות שלהם להרגיש פחות "מטורגטות" או יעצור מלהציף אצלן את הטראומה. המחבלת שדקרה את מוריה כהן לנגד עיניי ילדיה אפילו לא הביעה חרטה.
לפני כמה ימים התרחש בירושלים פיגוע רצחני, שבו נרצחו 3 בני אדם (אחת הנרצחות היתה בהריון) ואזרח שנהרג בשוגג בשל זיהוי שגוי של חייל – גם תוצאה של הטרור והשלכות חוסר האמון שנוצרו לנו. שני המרצחים – אחים מצור באהר הירושלמית, שוחררו מהכלא על פעילויות טרור והסתה שביצעו בעבר. גם הם היו שכנים שלנו.
כירושלמית, שבנערותה חבריה נרצחו על ידי מחבלים – אחד מהם אפילו תושב בעל תעודת זהות כחולה – למדתי לחיות לצד ערביי העיר. ביום חמישי האחרון – בוקר הפיגוע הרצחני בכניסה לעיר- ציינתי 22 שנים להירצחם של גולן תורג'מן ואסף אביטל הי"ד בפיגוע המשולש ביפו. דמי סער. הייתי עצובה, כעוסה, מתוסכלת, כאובה. באותו היום בדיוק ביקרתי את הרופא הערבי בקופת החולים. את הרוקחת הערבייה בבית המרקחת. נסעתי עם נהג אוטובוס ערבי. נכנסתי לתחנת דלק בה עבד בחנות הנוחות עובד ערבי. ונכנסתי לקניון ובדק אותי המאבטח הערבי.
מורן שמואלוף (צילום: בני בנימין)
הם פה, אני לא יכולה להתעלם מהם, אבל אני כן יכולה לדרוש שמחבל או מחבלת, שניסו לרצוח יהודים מתוך אידיאולוגיה ותפיסת חיים, לא יחזרו לגור בשכנות אליי. בטח לא בשכנות לקורבן שלהם.
לפצועי הפיגועים אין לובי. הם נשארים נכים בגוף ובנפש ושמם לא תופס את כותרות העיתונים. הם לא ידליקו משואה. ספק אם ייבחרו להיות חברי כנסת. את חלקם אפילו מאשימים כי בחרו – בממשלת ימין/ לגור שם/ להאמין בשם (מחקו את המיותר). הקול שלהם לא חשוב מספיק כדי לשנות סעיף אחד בעסקאות שחרור המחבלים: גירוש במקום זכות בחירה.
אנחנו כאן כדי לזעוק: דין מוריה כהן כדין שירה איסקוב.
- הכותבת הינה יועצת תקשורת ויו"ר פורום מקדמות שוויון מגדרי, תושבת ירושלים
