שלושה ימים אחרי השבת השחורה, גויסתי בצו שמונה למלחמה בעזה. אני משרת כמפקד נמר בכוח הרפואה והפינוי החטיבתי של גולני. ברגע שקראו לי – כמו רבים וטובים אחרים – לא חשבתי פעמיים. עזבתי הכל, ארגנתי את התיק ונסעתי. אבל לרגע לא דמיינתי שאחזור הביתה רק אחרי שלושה וחצי חודשים.
מילואימניקים הם לא חיילים רגילים. רובנו בעלי משפחות ועבודה קבועה, ופתאום ביום אחד נקראנו להתנתק מכל זה למען משימת ההגנה על מדינת ישראל.
אחרי הגיוס, הגיעו שבועיים וחצי של אימונים אינטנסיביים, ואז הגיע רגע הכניסה לרצועה. הרגע הזה מלא בחששות גדולים מאוד – מה יהיה, איך יהיה, מתי אני אחזור, איך אני אחזור, האם אני אחזור. ובמלחמה יש כמובן רגעים של פחד אמיתי למות – כי אנחנו תקועים באיזה מקום, כי יורים עלינו, כי הנמר נשרף. יש רגעים של פרידה מהמשפחה. ויש רגעים של כאב גדול.
שגרת החיים במלחמה היא מאוד מוזרה – יש בה רגעים של נחת, צחוקים ושש בש, אבל חוויית הניתוק המוחלט בין מציאות הלחימה בעזה למציאות בעורף היא קשה. היינו מנותקים מחדשות, מטלפונים, מהמשפחות שלנו, כאילו אנחנו בכוכב אחר.
בנר שישי של חנוכה התרחש אירוע קשה וכואב של גולני בסג'עייה, שבו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו שישה נוספים. פינינו את הפצועים, שקיבלו מהצוות הרפואי שלנו טיפול מציל חיים בשטח, בדרך למסוק. הסיפוק מהצלת החיים באופן הפשוט ביותר הוא אדיר, וזו נקודת חוזק גדולה שמאפשרת להמשיך – למרות המראות, הקולות, הריחות שגורמים רצון עז רק לחזור הביתה…
לפני כשבוע וחצי הסתיימה המשימה של חטיבת גולני ברצועת עזה, ובכך הגיעה לסיומה תקופה של למעלה משלושה וחצי חודשים קשים פיזית ומנטלית, אינטנסיביים, שכללו רכבת הרים של פחדים, גאווה, דבקות במטרה וגעגוע.
חזרתי הביתה, הורדתי את המדים וכביכול עכשיו אני אמור לחזור לשגרה. החיים המשיכו וכאילו הכל אותו דבר, אבל באמת שום דבר לא אותו דבר. הכיתה שאני מחנך בתיכון הימלפרב עברה את רוב השנה בלעדיי, לא הספקתי להכיר את התלמידים שלי ולבנות את הכיתה כמו שאני עושה בדרך כלל.
רוצים להישאר מעודכנים?
הילדות שלי לא זוכרות מהי נוכחות מלאה של אבא בבית – הבת הגדולה (3.5) שואלת כל ערב: "אבא, אתה נשאר איתנו גם למחר?". הבית ומערכות היחסים שבו דורשים בניה מחדש. גם ברמה המנטלית – הראש והמחשבות על עזה לא משתחררים ברגע. הסבלנות שלי לעולם היא לא כמו בימים רגילים – אני דרוך יותר ורגוע הרבה פחות.
ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון והחשוב – נקראתי למשימה לשמור על המדינה שלי, וכך עשיתי, ברצון ובשמחה על הזכות לקחת חלק בהגנה על מדינת ישראל. אבל לצד זאת, המחיר של שירות מילואים ארוך הוא עצום – שילמתי מחיר אישי, משפחתי, מקצועי וכלכלי.
כולנו – הציבור, ובייחוד מקבלי ההחלטות, חייבים לזכור שמילואימניקים הם לא משאב בלתי מוגבל. ביום פקודה כולנו התייצבנו, וברור שכך נמשיך לעשות גם בעתיד. אבל אי אפשר שהמלחמה תבטל את העולם שהמילואימניקים השאירו מאחוריהם.
יש בי תקווה שאחרי השבר הגדול שחווינו והאסון שפקד אותנו ב-7/10 תגיע תקומה ובנייה מחודשת של ערכי היסוד שלנו כחברה. הסטיגמות והקונספציות קרסו, והוכחנו כולנו יחד שאנו מסוגלים להתעלות מעל המחלוקות ולהתגייס כמקשה אחת ביום פקודה. הדור הזה לקח אחריות, משלם מחירים כבדים עד היום ועושה זאת מתוך תחושת מסירות כדי לייצר פה חברה מתוקנת ועתיד טוב לילדינו.
עכשיו זה תורנו – לדור שלנו יש את הכוח לשנות, לתקן ולהוכיח שאפשר אחרת. אנחנו יכולים לנהל מחלוקות בצורה מכובדת, אבל אין לנו את הפריבילגיה שלא לשבת בסוף סביב שולחן אחד ולבנות חיים משותפים יחד – למרות, ואולי בזכות חילוקי הדעות בינינו. המשימה הראשונה שלנו אחרי המלחמה היא להמשיך לבנות פה חברת מופת – מוסרית, מתקדמת ומשגשגת, והמשימה הזאת מוטלת על כולנו. יחד.
- הכותב הוא יאיר פארן, רב ומחנך בתיכון הימלפרב, מועמד מטעם 'התעוררות' למועצת העירייה
