ביום שני בערב אחרי הניצחון ההיסטורי בדרבי, בעודי די מרוגש, חשבתי לעצמי על שני דברים. ניזכרתי בדרבי ההוא בשנת 91' בימק"א. ברגע ההוא שנצח מסובי נעץ את השער שהוריד את בית"ר ליגה, עמדתי בין יציע הכבוד ליציע העץ העמוס בצהובים, ממש קרוב למסובי, בעודו עובר את השוער ומגלגל מול שער חשוף את השער ההוא. אין לי מושג מה עשיתי דווקא במקום הזה אבל הרגע נחרט עמוק בזיכרון. חיים שלמים עברו מאז. וואו. 31 שנה. היינו בקבר וחזרנו.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
וזה מוביל אותי לדבר השני שחשבתי עליו. הסתכלתי על אורי שרצקי, וכשראיתי אותו מאושר על כר הדשא בסיום המשחק אמרתי לעצמי שמגיע לו תודה. כן, כן היו לנו הרבה מחלוקות לאורך הדרך. אני עדיין לא מאמין בקונספט של קבוצת האוהדים, יש לי הרבה טענות כלפי המערכת אבל יש רגעים שגורמים לך להתפכח ולחשב מסלול מחדש. והרגע הזה שבו אלפי אדומים חוגגים ביציע אל מול הר הגעש הצהוב הוא רגע כזה. רגע טהור של אושר. וברגעים כאלה יש הכרת תודה גדולה לכל מי שהביא אותנו לנקודה הזו. לאנשי קטמון שהשאירו את הצד האדום של העיר בחיים. לאוהדי המקורית שלא נתנו לשם הפועל ירושלים להימחק ושמרו על הבית. ובעיקר לכל אותם אנשים בראשות יוסי ליפקין (וגם אני ביניהם) שפעלו לאחד את שני המחנות לדבר הנפלא הזה שראיתי ביום שני ושרק לפני כמה שנים היה בגדר חלום פרוע. בשבילי זה הרגע להגיד תודה לכולם. סגרנו מעגל ויותר אין קטמון ומקורית. יש הפועל ירושלים אחת, חזקה בליגת העל שגם מנצחת משחקי דרבי. מכאן המאבק היחידי שלנו הוא על השליטה בעיר. הדרך עוד ארוכה אבל אנחנו מעדכנים את החלום ומציבים יעדים חדשים. יאללה הפועל!
