לפעמים אני שואל את עצמי למה אני צריך את זה – למה יש בי את הצורך לתת הערכה או תחזית לכל דבר? הרי ידוע שהנבואה ניתנה לשוטים. אם פעם היה אפשר לעטוף דגים בתחזיות שהתבררו כמופרכות – היום הפדיחה חיה לנצח ברשת. אמנם פעם אחת, בקיץ 2016, הערכתי שטראמפ יבחר לנשיאות וצדקתי, על אפו ועל חמתו של נייט סילבר והמודלים שלו. הייתי צריך לפרוש שם, ב-100 אחוזי הצלחה. אבל מה לעשות – זה חזק ממני.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
רוצים להישאר מעודכנים?
מה היה דחוף לי לכתוב באוקטובר אחרי כמה הפסדים שאלכסנדר דז'יקיץ' יסיים פה כמו פארוק קולאנוביץ'? שכמו רוב המאמנים הזרים הוא לא יצליח בקדנציה שלו בארנה? למה לא לשתות מים ולכתוב שהעסק עוד יתחבר, שאני דווקא מזהה פוטנציאל? שזו רק תחילת עונה?
בחמישי שעבר, קצת לפני חצות, התחלתי לנבור שוב במגירת הכובעים. בעודי מחפש כובע ראוי למאכל אחרי שעוד תחזית הלכה לפח, חשבתי גם על טור הודאה בכישלון. קואץ' דז'יקיץ' נתן לי שיעור. הפועל משחקת כדורסל שכמעט שכחנו שהוא קיים, שהיום שומעים עליו רק בסיפורי אגדות משנות ה-90 – הגנה פיזית קשוחה, שחקנים שמשאירים את הטחול על הפרקט, נכנסים מתחת לעור של השחקן היריב, לא נותנים לו שום דבר בקלות ומשאירים לו למזכרת סימנים כחולים. בעידן בו בליגה הטובה בעולם שכחו מזמן ש-Defense is the name of the game, בירושלים קמה תרכובת של שחקנים אמריקאים, לוחמים ישראלים שעוברים עדכון גרסה לכדורסל סרבי קשוח. זה לא תמיד נעים לצפייה אבל בתכל'ס – גם לראות רכז מכדרר את עצמו לדעת רוב ההתקפה זה לא באמת כדורסל.
יש משהו בוגר בחבורה שהתחשלה בהפסדים של תחילת שנה, בהנהלה שלא התרשמה יותר מדי מהביקורת, מקהל שנותן אמון במספרים הולכים וגדלים וכאשר כל אלו מבשילים בזמן הנכון וברגעי ההכרעה- השמיים הם הגבול.
ויש עוד משהו שכתבתי אז ועליו אני לא מתחרט- הפועל ירושלים צריכה וחייבת להיות הבית של השחקנים הישראלים המובילים. זה מתחיל לקרות, אני יודע שהרוח של המועדון בדרך לשם. הכדורסל הישראלי חייב לחזור להיות ישראלי באמת ואין כמו הפועל להוביל את הכיוון החשוב הזה.
