1. מישהו זוכר שפעם, ממש לא מזמן, משחק על התואר הראשון בכדורסל הישראלי היה בסכנת חרם מצד אוהדי שתי הקבוצות הבכירות בארץ כמחאה על אלימות משטרתית? כל כך הרבה מים זרמו בנהר מאז אותה שבת ארורה של ה-7/10, שנדמה שהזכייה של הפועל ירושלים בגביע ווינר נערכה ביקום מקביל.
בינתיים, היא אמנם החלה את דרכה בליגת האלופות של פיב"א הרחק מהארנה, תוך שלל מחוות מרגשות ועצובות לאוהדיה החטופים והנרצחים, אבל לחזרה של ליגת העל בכדורסל בסוף השבוע הקרוב יש משמעות אחרת, חזקה הרבה יותר. לחזור לשחק במציאות עכורה שכזו על אדמת ישראל היא בבחינת תקיעת ציפורניים עבות בבשר החיים.
אפשר, ובצדק, להתבאס שהמשחקים יתקיימו ללא קהל (או במתווה מוגבל), אבל גם קמצוץ של חזרה לאיזושהי שגרה ספורטיבית לכאורה, הן עבור השחקנים ובוודאי עבור האוהדים, מעבירה מסר ברור שאת המדינה הזו, כואבת ומצולקת ככל שתהיה – אי אפשר לשבור. כולנו תקווה שאופיר אנגל, האוהד המסור של הפועל שנחטף לעזה כששהה בבית חברתו בקיבוץ בארי, ישוב בשלום הביתה ויזכה לחגוג ולחייך ביציע במחיצת קבוצתו האהובה.
רוצים להישאר מעודכנים?
2. בכדורגל, כמו תמיד, הכל מסובך יותר. תמיד יהיו את הקבוצות שימחו על ההפסדים ממכירת כרטיסים באצטלה של מחאה לאומית, אבל גם כאן חשוב להדגיש שהחיים חזקים מהכל. אותן קבוצות קיבלו אמנם דחייה של שבוע, אבל בתחילת החודש הבא, בתקווה שלא תהיה הדרדרות בגזרות שרחוקות מספורט הרבה יותר מהמרחק בין עזה ללבנון, ישחקו כאן כדורגל.
נכון, לא כל הזרים יחזרו, האצטדיונים יהיו ריקים וימולאו קרוב לוודאי בתמונות החטופים ודגלי הלאום, וכאמור יש מי שכבר מכין קרקע יצוקה לשרשרת תירוצים במקרה של כישלונות ספורטיביים, אבל גם זינוק ספונטני וקריאת 'יש!' אדירה מול שער של איתי זדה על גבי מסך הטלוויזיה, ייטענו מיד במשמעות אחרת, בימים בהם כל כך הרבה השתנה כאן. ומי ייתן ואם בכל זאת תורשה נוכחות מינימלית ביציעים, יהיה זה האוהד האדום השרוף הירש גולדברג-פולין, שיחזור בשלום הביתה הישר למקומו הטבעי.
ומילה אישית לסיום לאוהדי הפועל: כולם מתגרדים כבר חודש וחצי בלי משחק לייב לרפואה וכוססים ציפורניים לכל פיסת מידע שתבשר על חזרת הליגה, אבל כמה הופתעתם שדווקא אנחנו גילינו שבאותו מחזור משחק קבוצתנו נדחה? ולא סתם נדחה, אלא כי מכבי משחקת באירופה. במצב של דחייה על מגה דחייה, כנראה שקארמה איז ביץ' עבור הפועל, גם במציאות מדומה.
