הדרבי הערב, רביעי, תקוע כמו עצם בגרון.
כבר חודשיים שמדינת ישראל נמצאת בטיפול נמרץ, מצב של להיות או לחדול, מלחמה קיומית על העתיד, בין היתר גם על האפשרות לקיים פה משחקי כדורגל.
"הבל הבלים הכל הבל, חוץ מכדורגל", כתב ושר חנן בן ארי בשירו הנפלא מחודש יוני האחרון, רגע לפני אוקטובר השחור, שהכניס את כולנו לפרופורציות.
אחד האלמנטים המרכזיים בשיר, הוא היכולת של הכדורגל לרגש, כשמרגיש לך שכלום לא חשוב.
עכשיו זה מרגיש בדיוק ההיפך: למי יש ראש לדרבי ירושלמי? את מי מעניין אם ומתי יחזור ירדן שועה להרכב? מי יכול להתרגש עכשיו מכדורגל?
אז לפני שנחזור למגרשים, או בכלל להתלהב מכדורגל, אנחנו מבקשים רגע. לנשום, לעכל, להתאבל, להנמיך קצת את פסקול החיים, להשקיט את נעימת הכדור, ולהבין שכעת הכדורגל לא משמש כאסקפיזם, אין בו תועלת, ואין לנו באמת יכולת להתרגש ממנו.
אני לא יודע מה איתכם – אותי לא מעניין לצפות במשחק, דרבי או מה שזה לא יהיה – כשמאות אלפי מילואימניקים, חברים ואחים שלנו, נמצאים בחזית. כשמאות משפחות עוד מתבוססות בדמם, מנסות להתגבר על האבל, העצב והכאב, כשעשרות אלפים מתושבי העוטף והצפון, עדיין מפונים מביתם. זו לא קלישאה – זה באמת לא הזמן לכדורגל.
אי אפשר להכיל את הערבוב הזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם 90 דקות הכי מלהיבות בעולם, לא ישכיחו את העובדה שיותר 100 ישראלים נמצאים בשבי על ידי ארגון טרור רצחני. כאשר בכל שעה אנחנו מקבלים חדשות הרות גורל שישפיעו על החיים שלנו כאן, אין לנו פנאי לכדורגל.
לכן אני חושב שהדרבי הזה הוא המיותר ביותר שהיה, ויש לו תחרות – יותר מדרבי הקורונה, ואפילו יותר מדרבי 6 הזרים של זיו אריה.
בניגוד גמור לתחושת חוסר האכפתיות שלי, דווקא ברמה המקצועית מדובר במשחק סופר חשוב על 6 נקודות, ולא עוד דרבי על יוקרה עירונית.
משחק שיש לו משמעות עתידית לשתי הקבוצות הירושלמיות שנועלות את תחתית הטבלה, אבל מעבר לזה, לא בזמן ולא במקום.
מה שכן, אפשר לנצל את ההזדמנות ולהוציא קצת טוב מהמאורע המיותר ולהפוך אותו לערב מרגש, אם יצליחו בבית״ר והפועל לשלב ידיים ולהרים מופע הנצחה מכובד בהשתתפות משפחות הנופלים הירושלמים אוהדי שתי הקבוצות, שמצאו את מותם במלחמה או במסיבה ברעים.
ראוי להקדיש את המפגש לזכרם, וליצוק לתוכו משמעות אמיתית.
בהצלחה.
