בשבוע שעבר נסעתי פעם נוספת לבלגרד, שם שהיתי במשך שבוע במה שהפך לבסיס הביתי של קבוצות הכדורסל הישראליות שמשחקות באירופה (מלבד הפועל חולון) ונהניתי לראות במרוכז שלושה משחקים.
הראשון, כמובן, הניצחון של הפועל מול קרשיאקה הטורקית, ולאחר מכן שני משחקי יורוליג של הכוכב האדום, נגד ולנסיה וברצלונה הספרדיות.
עם כל הכבוד ליורוליג, ויש הרבה מאוד כבוד וגם תקוות שגם האדומים יגיעו בעתיד הקרוב למפעל, הייתי בין הבודדים שראו את הפועל מקרוב במסגרת האירופאית על הפרקט. המטרה הברורה והמוצהרת של האדומים היא פיינל פור נוסף בליגה של פיב"א.
רוצים להישאר מעודכנים?
אחרי שני ניצחונות על היריבות מיוון וטורקיה, הפועל נמצאת בעמדת זינוק טובה לעבור לשלב הבא, כשטנריפה היא הפייבוריטית הנוספת לעלות מהבית. המקום הראשון בבית ייקבע במפגשים ראש בראש בין הקבוצות, ונקווה שידה של הפועל תהיה על העליונה.
מאז שהגיע המאמן היווני איליאס קנצוריס במקומו של אלכסנדר דז'יקיץ' רואים שהוא מנסה לעשות דברים קצת אחרת. אם יבין וישכיל ש"דברים טובים לא מתקנים" הוא יצליח, וחבל שהוא מנסה לעשות קצת "ניסיונות", כי הוא קיבל קבוצה מוכנה ומאוד מאומנת, ואפשר לראות שבבסיס שלה היא עדיין "קבוצה של דז'יקיץ'".
ההשתלבות של ג'אקורי וויליאמס עד כה היא טובה, ונראה שהוא יוכל לעזור בצורה טובה לזאק הנקינס במאבקים מתחת לסלים.
במסע שלי בבלגרד, פגשתי את חברי אלכסנדר דז'יקיץ'. שוחחנו על דברים רבים, בין היתר על הסיבות שגרמו לו לעזוב את הפועל – בעיקר החשש שלו מהמלחמה.
דז'יקיץ', כמעט מיותר לציין, אוהב את הקבוצה ובעתיד אין לדעת איך דברים יתפתחו ואם המלחמה תסתיים, הוא בוודאי לא יפסול אפשרות לחזור. אמרתי לו שיש לי תחושה שלישראל הוא יחזור לאמן. הוא קצת הופתע, אבל עניתי לו שהוא מאוד אהוד ואהוב אצלנו ואני לא יודע לאיזו קבוצה הוא יגיע, אבל בתחושה שלי שזה יקרה. עד אז – נחזיק להפועל אצבעות בדו קרב על ראשות הבית מול טנריפה.
