כ-3,500 איש, בהם רבים מילדי וילדות דור העתיד של הכדורגל, שהגיעו לבלות אחר צהרים קריר ונעים בטדי, זכו לכמות אירועים במחצית השנייה שמספיקה לעונה שלמה של הפועל ירושלים, פלוס הפינאלה המרגש בתוספת הזמן של המחצית הראשונה – בדמות הוולה האיכותי של כארם זועבי.
קשה היה להאמין למהירות בה אירוע רדף אירוע במשחק נטול הגנות, אבל מי שהתרגלו ל-90 דקות עם ממוצע של בעיטה וחצי למסגרת במקרה הטוב, נהנו ממבול של שערים על רקע שמיים בהירים, עם שלישייה קדמית קלאסית של זועבי, יילה דוין והטאלנט אוהד אלמגור, שממשיך להשתבח וזכה עוד לפני המשחק לבונוס מרגש בדמות זימון לנחרת הצעירה.
ועדיין, בהפועל כמו בהפועל, גם העונג הצרוף הזה חייב היה להיות מלווה בנציגים מהמחלקה הקרדיולוגית עבור בעלי לב חלש. אם אופק ביטון הנפלא מסוגל לחתוך את המגרש כמו סכין בשני דריבלים ולהגיש שער על מגש לדוין, איך יתכן שהוא לא מסוגל לבחור פינה וממש הזמין את רז כרמי לצאת גדול בפנדל? ומה עם אדבאיו אדליי, ששוב שימש יותר מדי פעמים על תקן צופה, וקינח במכת אגרוף לראשו של שחקן יריב שכולם ראו מהירח, מלבד השופט נאעל עודה שנזקק ל-VAR?
אגב, ראיתם את מופע העצבים התורן של זיו אריה אחרי השער השני של קבוצתו, שכלל דחיפה וצרחה שכל כולן קריזה מזוקקת כלפי עוזר המאמן גולן חרמון? איך הוא מגיב כלפי שחקן ששובר קו 4 אנחנו כבר יודעים, כך שלמען בריאותו של המאמן נותר רק לקוות שבמצבי ספיגה הוא מגיב בצורה קצת יותר מאופקת.
באופן הרואי והזוי כאחד, אך סטנדרטי במונחי הפועל, בסוף מי שייזכר כ'חתום' על 3 הנקודות היקרות הוא דווקא השחקן שהכי הזיק להפועל עד תוספת הזמן, אקס קטמון רז שטיין, עם בישול אלגנטי ושער אדיר. משום מה, דווקא כשעמד להשלים קאמבק על ולגרום להפועל לשמוט בסופר שלומיאליות את היתרון בפעם השלישית, הוא קרס תחת הלחץ וכמעט שבר את המשקוף. כפי שסיכמו כולם ביציע, על משקל השעשועון החביב שהנחה דני רופ באמצע הניינטיז – "יותר מזל משכל".
רוצים להישאר מעודכנים?
מי שכמובן התעקשה בפעם המי יודע כמה שלא להצטרף לחגיגה היא משטרת ישראל, שיצרה עיוות בו אין חניה עבור כ-3,500 איש באצטדיון של 30 אלף. מילא שאתם חוששים מהציבור החרדי ולא פותחים את החניון של קניון מלחה בשבת, אבל מדוע לסגור את החניון מול היציע המערבי, שנבנה בדיוק למטרה הזו? לך תבין.
אז העונה הסדירה הגיעה לסיומה, ועמה גם חוכמת הבדיעבד. אם הפנדל ההוא של מתן חוזז מול הפועל תל אביב פוגש ברשת, הפועל מסיימת עם הפרש שערים זהה לזה של סכנין, אבל העובדה שכבשה יותר שערים היתה מובילה אותה לפלייאוף העליון.
מצד שני, במקרה כזה סכנין לא יכולה היתה לסגור על תיקו ידידותי עם ריינה, שהעלה לשם את שתיהן. מצד שלישי, אם הפועל מגיעה עם סיכוי למחזור האחרון ומשחקת בשעת ערב זהה עם יריבותיה, האדומים הצוהלים שחגגו ניצחון 2:3, עלולים היו להתפתות להמשיך לארנה וכך לזכור מהשבת הזו הרבה יותר את ה-30 הפרש המחפיר על הראש מול הפועל תל אביב. אז מה עדיף?
כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, אין שום עניין ממשי עבורנו בפלייאוף העליון בעונה שכזו. מצד שני, הטייטל של המקום הראשון בפלייאוף התחתון נשמע כמעט מנצח, ובכל מקרה משהו שאפשר לשווק לציבור האוהדים כהצלחה. ומה בסך הכל רוצה האוהד הממוצע של הפועל? כיבוש פסגה וירטואלית שיעלה חיוך רפה על פניו ויוביל אותו לשום מקום. ברכות לזיו, לצוות המקצועי ולשחקנים – המטרה הושגה.
