כחודש מאז פיטורי איליאס קאנצוריס, שלא השכיל או ידע כיצד להפעיל את הקבוצה המשומנת שבנה אלכסנדר דז׳יקיץ׳, ניכר כי ההידרדרות שחוותה הפועל ירושלים, רצף ההפסדים והתחושה של היעדר החשק מצד השחקנים נבעה מתפקודו של היווני על הקווים.
הקבוצה רחוקה משיאה, כנראה שלא תזכה באליפות העונה (ואני יותר מאשמח לאכול את הכובע בסופה), אך עדיין יש על מה להילחם. אני סבור שהחלטת המועדון לתת את המושכות בידי יונתן אלון (שמגובה באולארצ׳יק וביאנקופולוס, ולא להפך) היתה מתבקשת. ההיגיון שעמד מאחורי איוש העמדה במאמן שלא מכיר את הסיסטם, את הסגל ואת הליגה הישראלית היתה תמוהה מלכתחילה, זאת כשהיו מאמנים ישראלים שהיו יכולים לאייש את העמדה בצורה טובה יותר.
כשחצי גמר הגביע נמצא קרוב מאוד, ועל אף העדיפות האבסולוטית על הפועל באר שבע (על הנייר בלבד), הצוות המקצועי יהיה חייב לדעת להכין את הקבוצה כראוי, במפעל שהפועל ירושלים תמיד מהווה פקטור מרכזי בו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם בסוגיות אימון עסקינן, חשוב לשים דגש על חוסר היציבות ההגנתית של הקבוצה. בלא מעט משחקים העונה, צפינו בקבוצה שמשחקת עם ריפיון הגנתי מדאיג במחצית הראשונה ובמחצית השנייה ״נועלת״ את הצבע. אלון יידרש לדעת להגיב בזמן אמת, עם פסקי זמן, לאותו רפיון הגנתי, ולדעת לנצל את הסגל בצורה חכמה יותר – ובין היתר על ידי הרצת הרכבים בהם כריס ג׳ונסון יתופקד כסמול פורוורד עם נמרוד לוי ב-4 וזאק הנקינס כסנטר.
הרכב אפשרי נוסף הוא, הרכב בו זוסמן ורנדולף משחקים בעמדות 2 ו- 3 בהתאמה, ובכך לאפשר הרכבים עם יותר סייז ונוכחות הגנתית.
ואם כבר המלצות מקצועיות – לטעמי יש לנסות להשתמש בנמרוד לוי יותר כשחקן שמשחק עם הגב לסל ולנצל את הטכניקה שלו בצבע, מאשר כשחקן על קשת השלוש (אלא במקרים בהם הוא מתופקד כסנטר, ואז נוצר הרכב שמאיים בשלשה מכל עמדה).
מילה אחרונה על עמדת הרכז, שנידונה כבר רבות – נדרש גיבוי לספידי סמית׳, שמשחק על אדים, ויפה שעה אחת קודם.
