כאשר ניגשתי לבחור את רגע השיא של העונה הסדירה, אחרי שהורדתי מהשולחן את אופציות הניצחון על הפועל בבלומפילד, הניצחון על מכבי חיפה בבית והניצחון בגמר גביע הטוטו, נשארתי עם שני רגעים גדולים מהעונה הזאת – והייתי צריך להכריע ביניהם.
אז נכון, בניצחון חוץ על הפועל באר שבע היה כל מה שאתה מחפש במשחק: כדורגל שמח והתקפי, כרטיס אדום לכל קבוצה, תצוגות פירוטכניקה ביציעים ושבירת המנחוס סוף סוף עם ניצחון ליגה ראשון אי פעם בטרנר, למרות זאת רגע השיא שלי מהעונה הסדירה הוא ניצחון החוץ 1:4 מול הפועל חיפה במחזור ה-16.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 14"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
להקת ״צלילי העוד״ שרו פעם ״מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל״, ואלה היו בדיוק התחושות ביציע של אוהדי בית"ר בסמי עופר – דקה 21 בית"ר ביתרון 0:3. מדהים. בית״ר עלתה למשחק הזה כמו שכולנו חולמים ומדמיינים, שני חלוצים, מגנים תוקפים וגישה של ״נקבל 2 אבל ניתן 4״. כבר בדקה השנייה נפסל שער של אנתוני וארן, והכיוון היה ברור, בית״ר שלנו יצאה מלוע של תותח, באה לטרוף את הדשא ולא ראתה שום דבר בעיניים חוץ מניצחון.
אמנם היריבה מנגד היא לא אחת הגדולות ולא השם הכי סקסי, אבל ביום בו בית״ר ירושלים תשחק ככה קבוע, זהות היריבה לא תשנה בכלל, טדי יהיה מפוצץ גם במשחק נגד הנוער, כי זה מה שהאוהדים מחפשים, קבוצה התקפית, מגוונת, לוחצת, נלחמת, כל מה שאפשר לבקש מקבוצת כדורגל.
בדקה ה-21, אחרי השער השלישי עלתה שאגה מהיציעים עם הפזמון החוזר ״האימפריה עוד תחזור!״ בכוונה ובאמונה שהנה, אוטוטו זה קורה, האימפריה הירושלמית חוזרת לדרוס.
לא אגזים ואגיד שזקני היציע ראו בעיני רוחם באותו ניצחון את אורי ואת סמי מלכה רוקדים לפניהם, את אלי אוחנה ורונן חרזי מרעידים את הרשת, את דרק בואטנג וגל אלברמן נועלים את האמצע ואת כריסטיאן אלברז דוהר באגף.
יעקב ליפשיץ (צילום: פרטי)
באותו משחק יצאו החוצה כל התכונות הבית״ריות שלנו, הקריאה הכי נפוצה מהיציע למגן בית״רי זה לא ״תשמור עליו״ אלא ״דיו דיו דיו״ של פריצה על הקו, באותו משחק השוער שלנו בישל שער על מגרש שלם, צי׳פ בימין של שלומי אזולאי, דאבל פס שנגמר עם השמאלית של גדי קינדה ועוד גול בראש של וראן, שלושער מושלם תוך 21 דקות. אני זוכר איך צבטתי את עצמי ביציע לבדוק שזה באמת קורה עכשיו, שבאמת אל מול עייני משחקת לה קבוצה עם סמל המנורה על החזה ואשכרה כדורגל מברזיל.
כבר שלושה שבועות בלי בית״ר, אני מודה שהתזמון של הפגרה הכפויה בסמיכות להדחה מהגביע עם כל האכזבה והצער שזה גרר עזר לי להתמודד בהתחלה, אבל אחרי שלושה שבועות אני מתגעגע לכל דבר שקשור בקבוצה שלנו.
מתגעגע לרוץ את המדרגות של טדי, לא חשוב שהגעתי שעתיים לפני שריקת הפתיחה, מתגעגע להמנון התקווה, מתגעגע ל״אוהב מכל הלב״, מתגעגע לאחים שלי ביציע, לטירוף בגול, ל״שבחי ירושלים״ בניצחונות.
מתגעגע לכדורגל, מתגעגע לבית״ר.
