1. סקר רנדומלי בין אוהדי קבוצות כדורגל ממה הם הכי חוששים במהלך משחק, יניב ככל הנראה תשובות מגוונות – מיום גדול של החלוץ האימתני בשורות היריבה, דרך פציעה או הרחקה של שחקן מפתח בקבוצתם ועד הפסד רב שערים. את אוהדי הפועל ירושלים הכי מפחיד הרגע בו מניף השופט הרביעי את השלט המבשר על תוספת הזמן בכל מחצית. או אז, הם יודעים היטב – נחרץ גורלה של קבוצתם.
לא ברור עוד כמה פעמים תוכל הפועל ליפול לבורות המיותרים האלה, לאבד את הראש ולהיתפס עם המכנסיים למטה בדיוק ברגעים הבודדים בהם צריך לעמוד על המשמר ולרדת להפסקה לא ביתרון חלילה, אלא בסך הכל בתיקו מאופס. אבל גיא בדש חייב היה לשים יד שאפילו לא הפריעה לפארפה גויאגון, אלא רק נתנה לו סיבה טובה ליפול. על חוסר התקשורת בכדור החוץ שהפך לבישול צהוב במתנה, כשאדבאיו אדליי מחוץ לפריים, מיותר להרחיב.
הפועל ירושלים מול מכבי נתניה (צילום: אור בוקר)
2. היה זה עוד אקורד סיום עצוב בשרשרת משחקי הפרידה מליגת העל שעוד נותרו להפועל. 1,000 אדומים סיפקו תפאורה נפלאה ביציע, עם מגוון חולצות אדומות מזלאטן איברהימוביץ, עבור בעידן שמש ואפילו ערן לוי מימיו בקטמון. תשאלו את הסדרנים שממש לא נערכו בהתאם ועיכבו אדומים רבים בשער הכניסה, או את שלושת הצעירים בדוכן המזון המהיר, שתוך פחות משלוש דקות נאלצו לבשר לגוש אדום ורעב כי אזלו הנקניקיות.
לצד הדגל עם הכיתוב "הפועל ירושלים נגד גזענות" ודגל הגאווה שמוקם מעט מעליו, היו ביציע האדום המון ילדים. מזאטוטים שהתרוצצו במדרגות, קטנטנים שהובאו אחר כבוד בעגלה ועד פצפונים במנשא על הבטן של אבא שקיבלו זווית נהדרת למתרחש על כר הדשא. לכולם היה מכנה משותף אחד – להפוך ביום מן הימים לאוהדים שרופים של הפועל. כאלה שהולכים אחרי הקבוצה שלהם באש ובמים ולא מוותרים על הזכות לצפות בהם בשבתות – ממש כמו אבא ואמא. מרגש מחד, ומתסכל נוכח התוצאות מאידך.
הפועל ירושלים מול מכבי נתניה (צילום: אור בוקר)
3. כאמור, השחקנים שהתרוצצו על הדשא בניהולו המתמשך והכושל של זיו אריה ממש לא נתנו סיבות לאוהדי דור העתיד להפוך בעתיד לכאלה. וילי אגאדה מאוד רוצה, אבל פשוט לא מסוגל, ובדיעבד היה היחיד שסיפק סיבה למסיבה עם שכפול השער בנגיחה קשתית מעל דני עמוס בסיבוב הראשון, עד שה-VAR קטע את החגיגות הקצרות מדי; אופק ביטון חסר עדיין את הקילר אינסטינקט ואילו ברייט אנובקארה מסוגל להיכנס עם הראש בקיר בשלושה צהובים לפני שיחשוב על אופציית מסירה.
היחיד שבכל זאת מנסה לסכן הוא אדוארדו גררו, שזעם במקביל על חוסר היכולת של חבריו לייצר לחץ בקרבת השער של נתניה, וכשהבין שאין לו עזרה יצא לסדרת דריבלים חסרת סיכוי. ומה עם האופציה לתת לכישרון של אחמד סלמן להתפרץ? עזבו, מבחינת מאמנו הוא הרבה יותר אפקטיבי על הספסל. קצת אחרי הדקה ה-70 הוציא אריה את החלוץ המרכזי היחידי שלו לטובת הראל שלום וסתם את הגולל מרצון על אופציה קלושה של קאמבק אדום.
רוצים להישאר מעודכנים?
4. שריקת הסיום. יותר מדי זוגות עיניים קטנות דומעות ביציע, ספק אם כולן מבינות את גודל המשבר בו נמצאת הפועל, וספק גדול עוד יותר אם מי מההורים אכן יזם עבור יורש העצר שלו את המכתב המפוברק בו התגאה האיש על הקווים. זוג אחד שייך לשי בכורתי, שגם 8 שנים וחצי של ניסיון במקצוע הכי מאתגר בעולם (להלן: אבהות) לא עזר להסביר לה איך בילוי של שבת כרוך בכל כך הרבה עצב, כעס ועצבים, ומדוע טרם זכתה לראות העונה ניצחון.
הפועל ירושלים מול מכבי נתניה (צילום: אור בוקר)
שוב קריאות "תתפטר" מתערבבות עם שירי עידוד, בדרך לפיצול בפעם המי יודע כמה ביציע. ואולי הגיע הזמן שהאיש שאחראי על כל כך הרבה זיכרונות שחורים לכל כך הרבה ילדים רכים, ימחל על כבודו ולא רק יציע את התפטרותו, אלא גם יממש אותה? ואולי אולי הוד מעלתו, שאמון על הניהול המקצועי בליגת העל אבל מתנהל כמו חונטה בליגה חובבנית, יפצה סוף סוף את פיו לרגל ציון שני שליש בליגה ויסביר לנו איך יתכן שבליגה חלשה להחריד, מצליחה קבוצתו לבלוט בחולשתה? אגב, ההתנהלות הזו היא חלק גדול מהסיבה שהפועל בדרך הבטוחה להיעלם שוב מהבמה המרכזית ומהתודעה הציבורית. לא בטוח שזו בשורה רעה מדי עבור יושבי היציע מתחת לגיל 12. כמה מגיע להם לסבול?
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
