הכניסה ליציע הדרומי בטדי ביום שני נראתה יותר כמו קבלת אורחים לחתונה. אנשים נרגשים, מצוחצחים, חלקם מבוסמים, פוסעים בצעד גאה במיטב מחלפותיהם האדומות שחורות. הרבה מתח, אבל עיניים נוצצות, מיליון חיוכים ומיליון חיבוקים. וכמו בחתונה, קריאות של "תראו גם ההוא הגיע במיוחד", ו"איזה יופי, הגעתם בהרכב מלא".
עוד לפני המשחק, הרגשנו מנצחים.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
לא – לא רק בגלל בעלות האוהדים. זאת גאווה אדירה עבורנו, שהפכה לטבע שני של המועדון הזה, בטח אל מול מצב הבעלות העגום אצל היריבה העירונית. אבל זה רק חלק מהסיפור.
לא – לא רק בגלל הקבוצה האדירה הזאת. מי חלם בכלל ששחקנים שאנחנו זוכרים כילדים מהנוער ישחקו בלי פחד מול קהל רב בליגה הבכירה? מי דמיין אסופה כזאת של שחקנים עם חיבור כזה חזק לקבוצה? גם זה רק חלק מהסיפור.
ניצחנו בגלל המסע המטורף שעשינו, אשר הביא אותנו יחד לרגע הזה. למעשה, הפועל ירושלים מעולם לא מתה. גרוע מזה. היא המשיכה בתהליך גסיסה ארוך ומכוער, כשהאוהבים המתמעטים סביבה שואלים לא פעם אם לא הגיע הרגע לסיים את הסבל אחת ולתמיד. לא משנה איפה הוא היה, כל אחד מאוהדי הפועל הלך 20 שנה במדבר – בהרבה מקרים לא מדובר במובן הסמלי, אלא במדבר עצמו. לא חזרנו מהמתים, חזרנו מהגוססים, מהסהרורים, מההוזים. מהמקום הכי נמוך בכדורגל.
וחזרנו משם אל הבמה המרכזית. אז מבחינתנו כבר ניצחנו. ביום שני זאת לא היתה חגיגת ניצחון במשחק. זאת היתה הילולה על עצם קיומנו. "הזכות להיות קטנים", קרא לזה גיא לרר פעם. ביום שני באנו לחגוג את הזכות הזאת, ותראו מה – לרגע אחד לפחות, היינו גדולים.
אז הגענו מנצחים, ויצאנו מנצחים. ואם הדברים ימשיכו כך, נמשיך לנצח, את בית"ר (וכל קבוצה אחרת לצורך העניין). כי בזמן שהם יקפצו מעוד גול או עוד ניצחון, אנחנו נתרגש בכל רגע, בכל משחק, מכך שיש דבר כזה הפועל ירושלים.
כבר דמיינו עולם בלעדיה. ועכשיו היא כאן כדי להישאר.
רוצים להישאר מעודכנים?
