כל הכתבים שנכחו בהיכל יד אליהו בתום משחקי חצי הגמר של הפיינל פור הדגישו את ההלם והאכזבה, שניכרו על פניהם של אנשי הפועל ירושלים בתום ההפסד למכבי ראשון לציון. בהפועל לא ראו את זה בא. זו לא רק ההדחה עצמה רגע לפני משחק גמר מול מכבי תל אביב – לראשונה מאז הגמר ההוא ב-2007; או הסיום העגום לעונה שהייתה ראויה לפיניש הרבה יותר מכובד; או הביטחון הגבוה לפני המשחק והעובדה שהפועל היתה פייבוריטית לעלות לגמר (וכן, היא הייתה פייבוריטית). ביום שני בלילה ההלם נבע בעיקר מהדרך שבה הפועל איבדה את המשחק, ואת כל העונה, לפתע.
האמת היא שזה לא קרה פתאום, אלא בכל 40 הדקות בהן ראשון לציון הצליחה לאתגר את הפועל בשני צדי המגרש ולהישאר במשחק, למרות ריצה קלה של הפועל ברבע השלישי. קודם כל, הפועל היתה רכה מדי בהגנה, לא לחצה את הכדור כפי שעשתה בהרבה משחקים העונה, לא סגרה כמו שצריך לריבאונד וכשלה בהגנת הפיק-נ-רול. בהתקפה, למרות סקור גבוה במחצית הראשונה, הפועל לא הכתיבה קצב משחק מספיק מהיר מול הכבדות היחסית של ראשון-לציון – עם עוז בלייזר בעמדה 3 למשל, ולא היתה נחושה ללכת על יתרונות בולטים במצ'-אפים (מה שראשון לציון ניצלה יפה, כמו עם נמרוד טישמן על תמיר בלאט).
השליטה של דיימון סימפסון מתחת לסלים היתה בלתי נתפסת – 28 נקודות, 20 ריבאונדים, סחיטת 9 עבירות ומדד 42 – כל זה ב-29 דקות. ומה הוא עשה בסדרת רבע הגמר מול הפועל חולון עם גבוה אחד (אטקינס) והשאר גארדים? ממוצע של 9 נקודות, 9 ריבאונדים ומדד 14. זה רק מדגיש כמה הפועל לא הצליחה להכתיב את הסגנון שרצתה ואפשרה לראשון לציון ללכת לנקודות החזקות שלה. אמארה סטודמאייר, שלכל אורך העונה הפתיע בכושר הטוב שלו בגיל 36 והוסיף המון לסגל עם קבלת האזרחות, כשל בהגנת הפיק-נ-רול – נקודת התורפה שלו, שהדאיגה גם את סימונה פיאניג'אני לפני שנתיים. במקרה של ג'וש אוונס, הוא התקשה מול הפיזיות של היריבה והפסיד את רוב המאבקים בצבע, ולא בפעם הראשונה העונה. במצב כזה היכולת שלו לשמור גם על גארדים, היתרון הגדול שלו בליגה הישראלית יחד עם טיישון תומאס, הופכת ללא רלוונטית. הקבוצה של גודס ניצלה את הבעיות האלו לחגיגה מתחת לסל. ועדיין, הגנת פיק-נ-רול וסגירה לריבאונד היא לא נחלת השחקנים הגבוהים בלבד אלא עבודה קבוצתית. גם אם ג'יימס פלדין נשאר עם סימפסון אחרי חילוף הגנתי הוא יכול למנוע ממנו ריבאונד התקפה, רק שביום שני זה לא קרה.
אלון אקרמן (צילום: פרטי)
אבל הנקודה המפתיעה ביותר היא חוסר השקט של הפועל אחרי הקאמבק של ראשון-לציון (שהיה, אגב, ללא סימפסון על המגרש). הפועל של העונה התבססה על עקרונות ברורים ושטף התקפי. כשהעסק היה תקוע והקבוצה נכנסה לפיגור, רק חזרה לרמת ביצוע גבוהה עזרו לה לצאת מזה. ברבע האחרון מול ראשון לציון ראינו בעיקר לחץ, חוסר ריכוז, קבלת החלטות לא טובה וזריקות קשות התקפה אחרי התקפה. כאשר אתה מגיע כפייבוריט למשחק נוק אאוט, ועונה שלמה מונחת על הכף, קשה לנצח בלי רוגע וחוזק מנטלי ברגעים המכריעים.
מועדונים גדולים מהפועל חוו עונות מוצלחות וכישלונות ברגע האמת, בטח בשיטת הפיינל-פור – שאגב טוב שתיעלם ממפת הכדורסל הישראלי בעונה הבאה. קטש ידע להיות גם בצד השני של המטבע, כפי שגיא גודס מכיר את ההרגשה ההפוכה כשאימן על הקווים במלחה והפסיד במאני טיים במשך שנתיים. אז מה עושים לקראת העונה הבאה? לומדים את הדברים הטובים (והיו הרבה כאלה) והפחות טובים, מתקנים איפה שצריך וחוזרים רעבים יותר לעונה הבאה.
