לא השתבח כמו יין / עופר מתן
במשחק האולסטאר של ליגת העל באמצע העשור הקודם ליאור אליהו דפק דאנק מהסרטים בפרצוף של מייסאו באסטון. הוא קיבל כדור כטריילר, הקפיץ פעם אחת ומתח את ידו הימנית מעל ומאחורי הראש כדי לא לאפשר לבאסטון לחסום. גבוה ישראלי שמטביע לזרים אמריקאים על הראש זה דבר שטרם נראה, ואליהו הצעיר לא דמה בכלל לסנטרים ישראלים גמלוניים כמו תומר שטיינהאור ועידו קוז'יקרו. בתכל'ס, השחקן שאליהו הזכיר במהלך ההוא היה אמארה סטודמאייר, הגבוה המטביע העוצמתי והמלהיב ביותר ששיחק אז כדורסל, ומי שדאנקים ממש כאלה הפכו סימן ההיכר שלו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
עשר שנים מאוחר יותר אליהו הביא להפועל אליפות ראשונה בהיסטוריה, ובעונה שלאחר מכן זכה לשתף פעולה עם סטודמאייר. אלא שהוא פגש גרסה מוגבלת של אמארה, שלפחות בעונתו הראשונה לא הצליח, פיזית, להטביע בעוצמה אחרי מתיחת היד למעלה ואחורה. בהיעדר היכולת לבצע את המוב הזה, ובלי טכניקה טובה של רגל ציר והטעיות, סטודמאייר נתקע לא פעם מול השומרים האירופאים המוגבלים. הוא נאלץ לחשב מסלול מחדש ושנתיים אחר כך, כשחזר לארנה, היו לו סט של מובים אחרים שתאמו את אמארה המבוגר: זריקה מחצי מרחק, פייד אווי ג'אמפרים בסיבוב בתוך הצבע ומהלכי פוסט אפ מבוססי כוח על הבייס ליין.
כמו סטודמאייר, גם אליהו השתנה בין שנת 2005 ל-2016. אלא שבניגוד לכוכב של פיניקס – הוא איבד אלמנטים במשחק שלו ולא הוסיף הרבה חדשים במקומם. המיתוג של ה"גויאבה" עשה לקריירה שלו חסד במובן שהוא השכיח שסוגים אחרים של זריקות נעלמו מהארסנל שלו עם הזמן. לאליהו של גליל עליון, של מכבי בקדנציה הראשונה וחלק מהשנייה ובעונה בויטוריה היו חדירות שהסתיימו בליי אפ עם הקרש, היה לו יופי של פינגר רול ותנועה מדהימה בלי כדור שהסתיימה בדאנקים.
עופר מתן (צילום: פרטי)
אבל כמו כל סייח צעיר – השנים האטו והכבידו את אליהו והגויאבה הפכה בהדרגה מנשק מפתיע לעיסוקו העיקרי. בשנים בהפועל הוא השתמש בגויאבה כדי להימנע מלחדור עד הסל ולהטביע, והדאנקים שהוא בכל זאת ניפק היו בעיקר במתפרצות והתקפות מעבר. לא ברור אם הוא הפסיק לנוע בלי כדור מתוך עצלות או כי איבד את היכולת, אבל למזלו היה לו מספיר כישרון כדי להישאר יעיל גם בלי זה. הייבוש שלו על ידי סימונה פיאניג'אני ופוטיס קציקאריס גרם להאצת ההידרדרות ביכולת, ובעונה וחצי האחרונות של אליהו באדום, השומרים למדו איך למנוע ממנו להרים גויאבות והוא הסתפק בחפירות עם הגב לסל. למזלם של כל הצדדים מדובר במוסר מצוין שחיפש לחלק אסיסטים לא פחות מנקודות.
אין לאף אחד זכות לבוא בטענות לספורטאי, שהיכולות האתלטיות שלו משתנות עם השנים, זה טבעי. מה שכן, אליהו בהחלט אחראי לכך שלא עבד קשה מספיק כדי לשפר אלמנטים במשחק שלו ברגע שהזמן כרסם לו באתלטיות. בסוף העשור הקודם היה נהוג לדבר עליו כמי שאם רק היה משפר את הקליעה מבחוץ היה מגיע לאן.בי.איי. עם השנים החלום הזה נגוז, אבל הצורך האקוטי להוסיף קליעה מבחוץ לארגז הכלים נשאר והחריף. את הנזק של הידרדרות אחוזי העונשין של אליהו, הפועל לא תשכח הרבה שנים – זו היתה אחת הסיבות לאובדן האליפות לראשון לציון.
המורשת של אליהו אינה רק העובדה שהיה שחקן ענק ומלהיב והישראלי הכי טוב שעבר להפועל ממכבי אי פעם. הוא גם דוגמא לספורטאי שסירב להפנים שקריירה היא ריצה למרחקים ארוכים, שדורשת התאמות של הכישורים למצב הגוף. כשחושבים על זה שהכוכבים שצמחו אחריו הם כספי ואבדיה, שניים עם מוסר עבודה מטורף, אליהו מרגיש פתאום כמו שמורת טבע משנות ה-80'. ולמרות כל זה, למישהו יש ספק שבביקור הראשון שלו בארנה העונה הוא ידפוק 25 נקודות?
סוף עידן / אלון אקרמן
השבוע ליאור אליהו חתם רשמית במכבי אשדוד, ובכך נסגר סופית עידן ה"ישראלים הבכירים" בהפועל ירושלים. לפני שש שנים אורי אלון החליט שאחד המהלכים הכי משמעותיים שאפשר לעשות כדי להקפיץ את המועדון רמה, הוא לצרף את יותם הלפרין וליאור אליהו, שניים שהיו ברמות הכי גבוהות של הכדורסל האירופי. יותם הגיע בתחילת העונה, ליאור הצטרף בנובמבר. אם מסכמים את התקופה של שניהם בהפועל, קשה להתווכח עם הקביעה שהמהלך הצליח בגדול.
מעבר לאליפות הראשונה ולהצלחות המקצועיות האחרות, התוספת של הלפרין ואליהו שינתה את התפיסה של הפועל ירושלים. קודם כל, ההחתמה שלהם קיבעה את הפועל כקבוצה שהולכת עד הסוף בכל המסגרות, אומרת וגם מסוגלת לבצע. מעבר לכך, בתקופה שלהם הפועל התמקדה בעצמה ופחות התייחסה לקבוצות האחרות (בעיקר ההיא מתל אביב). כמובן שגם הארנה, הקהל, הצוות הניהולי וכל מי שקשור למועדון תרם לזה רבות, אבל יותם וליאור היו חוד החנית של הפועל בשנים האלו.
וזה לא שהיו חסרות ביקורות על המהלך ההוא. בעיקר על הבאת ליאור אליהו. אולי הוא מעבר לשיא, לא באמת שובר שוויון, לא שווה את הכסף, אוברייטד. ואפשר להבין את זה. הרי כשרואים את ליאור משחק, קשה לאכול אותו. המשחק שלו לא מתעכל טוב בבטן. כי מתי ראיתם פורוורד ישראלי עם זריקה מוזרה, בלי קליעה מבחוץ ועם סטיגמה של אחד שלא עובד קשה, אבל מסביב מתעקשים שהוא אחד הכישרונות הכי גדולים שצמחו פה? בטח לא עזר שאת רוב שנותיו הוא העביר במכבי תל אביב.
אלון אקרמן (צילום: פרטי)
זכיתי לעבוד עם אליהו עונה אחת. שני דברים מתארים אותו הכי טוב: הראשון, הוא שחקן מיוחד. אפשר לאהוב אותו יותר או פחות, אבל הוא מביא דברים יוצאי דופן למגרש ולא נכנס למסגרת שהתרגלנו אליה. יודע לשחק פוסט-אפ, רץ את המגרש כמו גארד, יודע לקרוא מצבים ולהגיב מהר, עם אינטליגנציית משחק גבוהה וכנראה שחקן הפנים המוסר הכי טוב שהיה כאן. השני, הוא ווינר. גם אם ליאור חווה עליות וירידות במהלך העונות האלו, הוא תחרותי והכל מתעצם כשיש תואר מול העיניים. בדקות הקשות מול אילת בגמר בארנה, שתי גויאבות של ליאור שיחררו המון לחץ והוציאו את הפועל למחצית מרגשת בדרך לאליפות ראשונה. ובאליפות השנייה מול מכבי חיפה, כשהתפקיד שלו היה פחות משמעותי, הוא נתן את שלו בריבאונד ובהגנה.
מבחינתי האינדיקציה הכי טובה שליאור נהנה מהמשחק והקבוצה מוציאה ממנו את המיטב היא אסיסטים. לא מפתיע ששתי העונות עם דני פרנקו, שנתן למשחק לעבור דרך אליהו, היו הכי טובות שלו בתחום הזה – 4 אסיסטים למשחק בעונת 2014/15, ו-4.3 בעונת 2015/16. כשליאור יסיים את הקריירה, יתחילו שוב לדבר על כך שהוא לא מיצה את כל הפוטנציאל שלו ושהוא אמור היה להגיע למחוזות רחוקים יותר. אני לא בטוח. החופש והיצירתיות הם חלק מהאופי והמשחק שלו, ועם ההישגים בנבחרת ישראל, בליגה שלנו ובספרד, קשה להגיד שהוא לא הגיע גבוה מאוד בהתחשב בנקודת ההתחלה שלו.
ובכל מקרה – את ההשפעה שלו על ההיסטוריה של הפועל אף אחד לא יוכל לקחת ממנו.
חקוק בהיסטוריה / רמי מנדל
חודשים של שמועות והתלבטויות הגיעו ביום ראשון האחרון לסיומם – ליאור אליהו קיבל את ההחלטה: הפורוורד הישראלי החליט שהוא לא פורש וחתם במכבי אשדוד.
אליהו ייחתם לעד בהיסטוריה של הפועל: בגלל המעבר המדהים בשיא הקריירה מצהוב לאדום, בגלל שינוי האופי הלוזרי ובגלל האליפויות שהוא סייע להביא.
רמי מנדל
את השנה הקרובה יבלה אליהו במקום הרבה יותר נוח מבחינתו. הוא ישחק רק פעם בשבוע, עם הרבה פחות לחץ וציפיות ועם הרבה יותר כבוד וההערכה מהמאמן. הביקורת נגד ליאור בשל משכורת העתק שהוא קיבל היתה לא מוצדקת. הוא לא שדד אף אחד בהפועל אלא זכה לשכרו בשל העובדה שרצו אותו.
ליאור כבר לא ילד, הוא לקראת סוף הקריירה וחבל מאוד שבעונה האחרונה שלו בהפועל הוא זכה ליחס לא תמיד מכבד. אני חושב שהגיע לו לסיים את דרכו בהפועל בדרך קצת יותר מכובדת.
