מאז שקרא את ספרו של ויליאם סארויאן "הקומדיה האנושית" בגיל 8, היה גיורא מבועת מתופעת השפנים, שמכתרים כביכול את העיר ומקיפים אותנו מכל עבר. נכון שהנער השליח הומר מקולאיי פעל בכלל בעיר איתקה אשר בקליפורניה, והשפנים היו בחלקם פרי דמיונו הפורה. את עולמו של גיורא, קורא פעיל מגיל שש, אכלסו מאז ומתמיד גיבורים מספרי ילדים ונוער, שרובם גרו באירופה ומיעוטם בארצות הברית. נכון שגם סופרים בעברית, כמו לוין קיפניס למשל, ששטחו בפנינו את סיפוריהם של גיבורים עבריים מן העבר, וגיורא זכר היטב את גרא, שהשתתף במלחמת השחרור נגד הרומאים.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- לידיעות חדשות נוספות באתר "כל העיר"
רוב הספרים עימתו את גיורא עם עולם משתנה: בירת גרמניה הנאצית ברלין הצטיירה במכחולו של אריך קסטנר כעיר הומה אבל די שלווה תחת שלטון החוק, האמון לשמור על חייהם השלווים של האזרחים. רוסיה הסובייטית זכתה לאידיאליזציה של סופרים רבים, בתוכם המחברת הגרמנייה ליזה טצנר, שכתבה על "מסעות הנס אוריאן" ושורה ארוכה של סופרים רוסיים ואוקראינים, שהיו חביבים מאוד על הקוראים העבריים הצעירים בשנות ה-40. גם נדיר חאן וארוסתו פטמה של מיין ריד מאיראן היו גיבורים של קוראים צברים בשנות ה-40 של המאה הקודמת. השוטר הגרמני ב"אמיל והבלשים" של קסטנר לא היה הטיפוס האימתני שגירש יהודים לגטאות, אלא איש חביב שהפך לאהובה של הגברת טישביין, אימו של אמיל.
לונדון (צילום: H. Grobe)
סופרים ישראלים תיארו את המגע הבעייתי של ילידי הארץ עם האנגלים בצבעים רכים. האנגלים היו אמורים להיות מעריצים גדולים של הברית הישנה, וכן אימצו אל ליבם תיירים שהגיעו ללונדון מ"ארץ התנ"ך". כשהגיע גיורא לאנגליה בסוף שנת 1962 הוא די הופתע מהאדישות ולעתים גם העוינות של האנגלים כלפיו. כיוון שהיה יפה תואר ושונה כל כך מהסטריאוטיפ של יליד המזרח-התיכון חשבו רבים שהוא אירי. התדמית הכוזבת הזו לא הצילה אותו מקללות במרכז לונדון. בלילות הקיץ הנהדרים יצא לעתים לסיבוב בהמפסטיד הירוקה או במרכז העיר, וליד הפארקים הגדולים עדיין חשב על השפנים המתרבים בכל מקום. בעצם, הוא ראה שם סנאים יותר מאשר שפנים. ליד ספסל ירוק בגרין פארק התיישב לידו פעם איש מבוגר, נשען על מקל הליכה מגולף היטב. הוא הדיף ריח מנטה והמטפחת הלבנה במקטורנו היתה זקוקה לכביסה. הוא אמר לגיורא ששמו הוא "סר ג'יימס כהן" ושסבו המיר את דתו בשנות התשעים של המאה ה-19. "אני נכה מלחמה", אמר, "מהמלחמה הגדולה. מאז אני חי בבית אבות בצ'לסי על אף שתמיד הייתי אוהד ארסנל". הוא צחקק והפליג בסיפורים על המלחמה ועל ילדותו במחוז קנט. גיורא טעה וקרא לשכנו בספסל "סר כהן". האיש צחק: "באנגליה התואר סר צמוד לשם הפרטי. אני סר ג'יימס". גיורא הוקסם מהישיש ונעצב על לבו כאשר האיש אמר שנותרו לו רק חודשים אחדים לחיות. סר ג'יימס לא שעה כלל לעצבות שנפלה על גיורא. מטבע הדברים הוא פוגש כאן אנגלים לא מעטים, שכבר לא יהיו איתנו כאשר יחזור לירושלים. אולי גם ההורים שלו כבר ינטשו בעוד שנה-שנתיים. רוחו של גיורא קצת נעכרה והישיש שישב לידו נראה לו כמעט שקוף, כמו קטע ישן מאוד בסרט שחור-לבן, שבו נראה סר ג'יימס צועד עם מטרייה שחורה ונעלם בתוך הערפל המעובה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הזקן הלך לדרכו, ובאורח פלא גיורא חזר בהזיותיו לעירו ירושלים ולעשרות החרדים שיצאו מבתי הכנסת בערב יום כיפור, עם הדרת קודש שהלמה מאוד את הזקנים הלבנים ואת בגדי הפאר שלבשו לכבוד החג.
ירושלים (צילום: Etan J Tal)
גיורא ישב עתה בספסל אחר, קרוב לאורות של רחוב פיקדילי בואכה גרין פארק סטיישן. היה נדמה לו שהזקן קרא בשמו, וזה נשמע לגמרי לא סביר שכן הוא לא הציג את עצמו בפני סר ג'יימס. הוא נכנס לתחנה ונסע לפדינגטון, שם חיכתה לו מיטה קרירה אבל שמיכה ממש מפנקת. לא רחוק מדירתו, בקולנוע קצת מהוה בפראד סטריט, הציגו בחצות הלילה את הסרט "הסתערות החטיבה הקלה" (The Charge of the Light Brigade) וגיורא הבין שמצפה לו סיומת נאותה לערב המוזר הזה. כשנגמר הסרט הוא הבחין במסעדה קטנה בתוך תחנת הרכבת, שמכרה אוכל אנגלי קצת משומן, אבל טעים. הוא בלע ביצה ובייקון בתוך לחמנייה, ואסף מאחד השולחנות עותק קצת רטוב של ה"איבנינג סטאנדרד". רוחות מלחמה איימו שוב על המזרח התיכון והתמונות מירושלים נראו עגמומיות במיוחד. הוא הבין שיצטרך לזרז את שובו ארצה.
המעבר מהזקן ממלחמת העולם הראשונה לרוחות המלחמה בעירו נראה לגיורא קצת אכזרי. ג'יימס כהן, עם כל הצער שבדבר, לא מתפלל עתה לשלום ירושלים, אלא פשוט מייחל ללילה קל ושטוף שינה שיאפשר לו יקיצה קצת יותר נוחה למחרת. כאשר גיורא החל לארוז את חפציו, סר ג'יימס עצם את עיניו וחשב על דייזי היפה, שנישאה לו למורת רוחם של הוריה. היא ספרה לאמא שלה שלג'יימס יש סיוטים רבים בלילות, ושהוא עובר שוב ושוב מתקפת גז של האויב הגרמני בשדות צרפת. דייזי ראתה בו גיבור; הוריה חשבו שהוא נכה אבל הם חיו באושר רב גם בלי ילדים. אשתו קראה לו "ג'ימי" (הוא לא הספיק לספר לגיורא על כך) וצליל קולה הענוג גרם לו אושר רב.
נסיעתו של גיורא לארץ הקודש נקבעה לעוד עשרה ימים. השילוב של דכדוך וערגה למולדת בלבל אותו, ומקץ כמה ימים טלפן למעון הוותיקים בצ'לסי. חרף פחדיו סר ג'יימס היה עדיין בחיים, ואמר לאחות שהוא ישמח מאוד לראות את גיורא במעון. גיורא נסע לשם ברכבת התחתית, וג'יימס חיכה לו בכורסה הנוחה שבחדרו. "אני מבין שאתה נוסע בקרוב", אמר הקשיש, "באמת תגור שוב בירושלים עירנו?". הביטוי הזה הדהים את גיורא. "חשבתי שאתם נוצרים עכשיו", אמר בשקט אבל בהטעמה. סר ג'יימס חייך ואמר לגיורא שאביו תמיד התגעגע לירושלים של מעלה, על אף שלא היה שם מעודו. "זו לא סתם עיר, גיורא", אמר הזקן, "כדאי שתזכור זאת". גיורא היה מודע לכך היטב, הברושים שליד ביתו במרכז העיר כאילו קראו בשמו. הוא היה אולי מאוהב בלונדון, אבל לא היה תחליף לאבנים המסותתות של ירושלים וגם לא לרוח היבשה, הקרירה שנשבה שם באמצע הקיץ. כאשר טלפן שוב למעון הוותיקים בצ'לסי נאמר לו שסר ג'יימס כבר נפטר. הוא מחה דמעה אבל פניו היו מועדות לעתיד המעורפל שנכון לו בעירו.
