עברו שנים רבות מאז שעמדתי בכיכר קטנה ויפה ליד הקובנט גארדן במרכז לונדון, והקשבתי לזמרתו הענוגה של ג'ון היפה. הוא היה באמת יפה להפליא, עיניו הכחולות כאילו בלעו את הכיכר ותרו אחרי נערות מקסימות שבאו לשם לכבודו. הוא שר בלדות אנגליות עתיקות, שובות לב ואופפות את הנפש במין ערפל דק ואפרפר. בימים קרים מכרו לידו תה חם, עוגות אנגליות שמנמנות ומהגרים מטורקיה אפילו הציעו סחלב חם עם פרורי שקדים ושפע קינמון. ג'ון היפה לא פיזר חיוכים ואוהדת ותיקה שלו שעמדה לידי סיפרה שהוא מתבייש בשיניו הפגומות. שמה היה מרי, אישה יפהפייה בת 40 שפגעי הזמן ניכרו בה, אבל טרם הרסו את כוח המשיכה האפל שהיה הסמל המסחרי שלה. היא התרגשה מאוד משירתו של ג'ון היפה, ואחזה בכף ידי לזמן רב מאוד. ג'ון היפה חייך אלינו כמה פעמים, כאילו ידע שאוהדים זוטרים שלו נוהגים לאסוף את הנשים שבאו להתאבק בקסמיו אבל סופן שהלכו למיטה עם אלמונים אחרים.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- הזירה של אתר "כל העיר"
ג'ון היה אולי הומו בארון, אבל נהג לפלרטט עם הנשים הרבות שהתלקטו לידו ברחובות. היה לו קול נפלא, אבל כאשר שר על בדידות מעבר להרי החושך קשה היה להשתכנע. "אם הוא בודד, זה בגלל שהוא אוהב את הבדידות", אמרה לי מרי בקולה המלטף. בילינו בדירתה עד שעות הבוקר המוקדמות ואז אמרה לי שלא אהפוך את הביקורים אצלה למנהג. היא זקוקה לעתים לגברים כדי שלא תזכור את ג'ון היפה, הבלתי ניתן להשגה. הבנתי אותה, אבל בכל זאת נעלבתי. חשבתי שעוד כמה שבועות איתה יטיבו עימי, אבל את מרי זה לא עניין.
לעומת זאת חקרה אותי רוב הלילה על אודות ירושלים. היא היתה נוצרייה אדוקה ורצתה לשמוע ממני סיפורים עתיקים על ישו וצליבתו בעירי. הפלגתי בסיפורים וגם המצאתי כמה מהם עד שנרדמה בזרועותיי. עם כל זיקתה לדת היא עברה לא מעט בחייה, וידעה מה היא יכולה לתת בתמורה לאגדות מן העבר במזרח התיכון. באחד מביקוריי בלונדון מקץ כמה שנים אמרו לי מכרים מהכיכר שמרי מתה ליד דלת ביתו של ג'ון היפה. היא דפקה על דלתו, ג'ון היה שיכור לגמרי ולא שמע אותה והיא נכנעה לקור הכבד, נרדמה ולא הקיצה משנתה. "מות קדושים", אמר לי פליקס הקבצן וחייך בפה חסר שיניים. שוכני רחוב אחרים שהתקבצו לידינו שאלו אותי אם גם אני ביליתי במיטתה של מרי. "מרכז לונדון מלא אלמנים", אמר פליקס והגברים לידינו חייכו בפה מלא. הריח היה קשה מנשוא, והלכתי משם למסבאה סמוכה. למצער, היה ניתן לנשום את האוויר. שתיתי כל הערב שלא כמנהגי ובקושי הגעתי למלון שלי בראסל סקוור. ידעתי שמעתה אדיר את רגלי מקובנט גארדן לזמן רב מאוד.
ניסיתי לחפש את ג'ון היפה, עד שמצאתי אותו על ספסל ירוק בבייזווטר, נקי ומסודר אבל שתוי לחלוטין. הוא לא הכיר אותי, אבל זכר היטב את מרי. היה לו אפילו שיר ברפרטואר ששמו "חיים ומרי". "מי זה חיים?", שאלתי. הוא שלח אליי חיוך מקסים ורק אמר שזה יכול להיות כל אחד. "אפילו אתה", חייך שוב ונעץ בי את עיניו הכחולות. לא היה טעם לומר לו שגיבור שירו הוא ככל הנראה אני עצמי. שאלתי אותו אם הוא מתגעגע למרי, והוא רק גיחך. סיפור אחד מיני רבים, בעבורו. קצת כעסתי אבל לא היתה לי כוונה להדביק אותו בנטייתי לרומנטיות. אחר כך שר את יצירתו החדשה, "אביר כחול מפח הזבל". לא נעלבתי. הוא שכן על ענן אחר, שלא היה לו שום קשר אליי.
כאשר השמיע שיר דתי על ירושלים, עיניו היו מצועפות בדמעות כאילו עצם קיומה הפיזי של העיר מכביד על חלומותיו. הפניתי עורף והלכתי משם. חזרתי לירושלים ובשנתיים הראשונות לשהותי בבית לא דיברתי כלל על קובנט גארדן וגם לא על מרי וג'ון היפה.
כשדיברתי על כך לבסוף עם חברי רמי גול, שאותו פגשתי באקראי בשירות מילואים בבקעה, הוא חייך בעייפות ואמר לי שתמיד הייתי מלא דמיונות שלחברים אחרים אין שום אפשרות לתקשר איתם. רמי היה חבר טוב, אבל תמיד ראה בי איש מוזר במקצת. עולם התנועה והנח"ל שכל כך דיבר אל ליבו כבר שקע בעיניי לערפל אדמדם, על גבול האפור. באחד מביקוריו בלונדון רמי הלך לקובנט גארדן, ראה את ג'ון היפה מופיע, מוקף בנשים מכל הגילים. הוא התקרב לג'ון ושאל אותו על שירו, "חיים ומרי". הוא סיפר לג'ון ש"חיים" הוא חברו הקרב מנוער, וזכה בתמורה לעוד חיוך מקסים, חודר עמקי נפש. רמי נפטר מאז מסרטן ונעלם לגמרי מהוויית חיי. אבל אז, עצם העובדה שהוא דיבר עם ג'ון היפה חיברה בינינו שוב אחרי שנים של נתק.
רוצים להישאר מעודכנים?
לפני כמה שנים הבליח ג'ון היפה לירושלים והרבה מאזינים התלקטו לבמתו הזעירה. הוא לא הודיע לי שום דבר, אבל ידידה טובה סיפרה שהוא מככב בכיכר ציון. הגעתי לשם והתקרבתי אליו. הוא נעץ בי מבט אטום לגמרי, בלי שביב של היכרות. ציפיתי לכך ולא קיבלתי הלם. ישבתי בבית קפה סמוך, האזנתי לשירו "חיים ומרי", וגם התרגשתי כיאות מהשיר הכנסייתי "ירושלים". הוא היה עדיין יפה, ורק בשערו השחור והעבה הסתמנו כמה קווי כסף. לפתע הוא הצטייר בעיניי כזר גמור, או כמו זר מתנכר, לפחות אליי. חברה מהתנועה המאוחדת אחזה בזרועי וסיפרה שהיא ראתה אותי כמה פעמים בכיכר ליד ג'ון היפה. היא טענה שאנחנו נראים קרובים מאוד, חרף העובדה שאיננו מחליפים אפילו מלה אחת. חיבבתי מאוד את החברה הישנה הזאת, ואמרתי לה בפשטות שפעם אהבנו את הבחורה הזאת, גיבורת שירו של ג'ון היפה. היא אמרה שג'ון שר נפלא ושהיופי שלו כבר לא משנה לה כל כך. אמרתי לה שאני דווקא אוהב יפים, אבל ג'ון הוא איש קצת אטום. הוא משקיע את רגשותיו בשיריו ושם כל עולמו. חברתי המאוד ירושלמית שאלה אותי מי זו מרי. חייכתי אליה בחיבה רבה ואמרתי שמרי יכולה להיות כל אישה עלי אדמות, "אפילו את". אחר כך הלכתי משם, נסיגה חשאית שמפקדיי בצבא היו גאים בה. ישבתי בקפה "ארומה" והקשבתי לקהל גדול ששר עם ג'ון היפה את ההמנון "ג'רוזלם". המסומם והסרסור הקטן הזה סחף את שומעיו להתלהבות דתית עצומה, כאילו היו באולם קונצרטים אנגלי.
