פסח גליקשטיין עבד כל חייו הבוגרים במס ההכנסה, והעיסוק הזה לא הקנה לו פופולריות ייתרה בקרב שכניו בשכונת רמת שרת. אשתו כבר נפטרה, בנו היחיד עבר למצפה בגליל העליון ופסח ראה אותו לעתים רחוקות. כשיצא לגמלאות בגיל 67, הסתגר בביתו והלך בעיקר לסוּפּר השכונתי, שבו התייחסו אליו בחשדנות. הוא ניסה להתלוצץ עם העובדים הוותיקים על אודות החיים מחוץ לעבודה, אבל לא זכה לחיוכים אוהדים. רק הקופאית הוותיקה, מרגלית אורן, חייכה אליו לפעמים. היא ידעה שהוא אלמן ויתכן שהיו לה מחשבות מסוימות לגביו שטיבן טרם נודע. היא היתה רווקה, ופסח חשב שאין לה טיפת חן. למען האמת, גם הוא לא היה חינני במיוחד, אבל בכל זאת חלם על אישה צעירה ונאה שתחבור אליו בדרך כלשהי.
לעתים הלך למשרדו הישן כדי לשוחח קצת עם חברים ותיקים. בהדרגה פרשו רובם, והצעירים התייחסו אליו כאל מטרד. הוא לא היה טרחן מטבעו, וחשש מאוד מתדמית של נודניק. גם אלה שהכירו אותו התנכרו לו. פסח מצא שולחן קטן באחד החדרים היותר נידחים שאיש לא פקד אותם. הוא ישב שם כמעט בכל יום, קרא ספר ששאל בספרייה השכונתית ורק פעם אחת, מקץ חודשים רבים, הציץ יוסי אלשיך, אחד הפקידים בכירים במחלקה לתוך החדר, הוא הבחין בפסח, הזעיף קצת את פניו ולא אמר דבר. כעבור דקות אחדות הגיע מוטי, שהציג את עצמו כאיש ביטחון. "מר גליקשטיין, אתה בטח יודע שאין לך שום סיבה להיות כאן. לא בחדרים האלה ולא בחדרים האחרים", אמר. פסח החוויר, שם את הספר בתיקו ופנה ללכת. מוטי דחף אותו קצת במסדרון, ללא סיבה נראית לעין. פעולת מנע, חשב פסח לעצמו. הוא ירד בעצמו במעלית, יצא אל הרחוב ההומה והקור הירושלמי חתך את עור פניו. הוא נסע לביתו באוטובוס, ובחדרו הנוח בכה קצת. לא היה לו מה לחפש במשרד. הוא חסך קצת כסף, הפנסיה אפשרה לו חיים סבירים והדירה היתה שייכת לו. אחרי שהזיל דמעות, התחיל לחפש נקודות אור בחייו. לא היו הרבה כאלה, ובכל זאת בריאותו היתה טובה בינתיים, הוא לא רעב ללחם והספרים והצפייה בטלוויזיה העסיקו אותו ברוב שעות היממה. הוא הגיע למסקנה שעליו לחסוך מעצמו השפלות מיותרות. ההרפתקה במשרדו הישן היתה מיותרת, אולי אפילו חסרת טקט. הוא החליט ללכת לראות סרט בכל שבוע, ונהנה מאוד מהאולמות הנוחים ביס פלאנט ובסינמה סיטי. פסח השתדל להקפיד על הופעתו, לא ללבוש בגדים צעירים מדי לגילו ולא אפורים מדי. הוא הגיע לנוסחה שהשביעה את רצונו ולא שעה לביקורת של שכנים. ברחבה הצבעונית של בתי הקולנוע הקפיד שלא לנעוץ מבטים בנשים, גם לא בקופאיות או בסדרניות. הוא אכל המבורגר וצ'יפס באחת המזללות ולא התגעגע במיוחד לאוכל ביתי. דיוקנה של אשתו המנוחה החל לדהות בתודעתו. הוא רצה להתגעגע אליה ולא הצליח. ביקוריו בבתי הקולנוע הלכו ותכפו. בהדרגה החל להזות על גיבורי ובעיקר גיבורות הסרטים.
"ההזיות" שלו היו בעצם סיפורים שהוא המציא, שלוו בדמויות מהסרטים וגם מחייו בעבר. לא היה טעם לחפש אהובות ישנות. הן היו מעטות, רובן מבוגרות אפילו ממנו, ופגישה איתן עלולה להפיג את הקסם. במסעדה קטנה ביס פלאנט הבחין בשתי נשים שדיברו ביניהן ברוסית. הן נעצו בו מבטים וצחקו ופסח הסיט את מבטו אל הקיר. הפחד הנצחי שלו לעשות מעצמו צחוק התגבר על כל הפיתויים המדומים והאמיתיים. הוא נכנס לאולם 16 וראה סרט ישראלי טוב. פסח לא היה סנוב. בעבר נסע עם אשתו כמה פעמים לאירופה "הקלאסית" והעדיף לחזור הביתה בהקדם האפשרי. הטיולים שעממו אותו. הדמיונות ששאב מקריאת ספרים עלו לאין שיעור על צפייה בעתיקות עם חברים אקראיים מהאוטובוס, שסחבו איתם בכבדות שקיות פלסטיק גדולות, עמוסות קניות. אשתו אסתר, שבחלה בכינויים כמו אתי או אסתי, דיברה בהתלהבות על פסלים ועל תמונות, אבל הוא זיהה מיד את חוסר הכנות שבקולה. כאשר ניסה להעיר משהו היא צחקקה בקולה הצורמני. הם קנו קצת מתנות לבנם עדי, ופסח לא התערב בהתמקחות על המחירים.
כמה חודשים לפני שחלתה, אסתר התאהבה במישהו. פסח הבחין בכך אבל לא נפגע במיוחד. האם גביית המסים וההתחקות אחרי מעלימי מס הקהתה לגמרי את חושיו? פסח לא חשב כך. הסיפור שלה זניח חשב לעצמו והפרשיה, אם באמת התקיימה, התפוגגה בתוך זמן קצר. הוא לא ראה במחלה עונש לאסתר. זוהי חשיבה פרימיטיבית, אמר לעצמו. לבה נשבר, זה היה ברור, וידו קצרה מלהושיע. הוא לא אהב אותה, אבל לא ייחל למותה. אסתר נטשה את עבודתה בגן הילדים במרכז העיר, ושכבה רוב שעות היום במיטה. מחלתה סיפקה לה אליבי; התחושות הפיסיות והמצב הנפשי השלימו זו את זה. פסח טיפל בה במסירות ידועה, אבל לבו נשאר קר. הוא טלפן לבנו במצפה, והשאיר לו הודעה במזכירות. עדי טלפן למחרת. הוא הבין שאמו חולה מאוד והגיע הביתה בתוך יממה. הוא ישב ליד מיטתה שעות ארוכות וישן בחדרו הישן. לפסח אמר מלים בודדות, בלי טינה בקולו. הוא יותר אדיש מאשר כועס, חשב פסח. זה היה אולי מעליב, אבל למצער לא מפחיד. הוא לא שאל על חייו האישיים של עדי, וכך לא התבשר על איזו אהבה בשטח.
אסתר שקעה בשינה עמוקה, ופסח הזמין את בנו לבית קפה קטן בדרום העיר. עדי היה שתקן מופלג אבל הפעם התלוותה לשתיקתו גם ארשת של כעס, כמעט בלתי נראית. לבסוף שאל: "אתה בגדת באימא שיש לה דיכאון כזה?". פסח שלח אל בנו חיוך מר. הוא לא בגד באסתר, אלא רק בלבו. הוא החליט לשמור בסוד את ההרפתקה הערטילאית של אשתו. היא גוססת, ואין שום טעם לקלקל את ההילה המסוככת עליה במיטת חוליה. עדי קם, הניח שטר כסף על השולחן ועזב את בית הקפה בשקט. פסח הודה לעדי בלבו על כך שנמנע מסצנה רועשת. הוא לא הכיר את יושבי המקום, אבל המחשבה על צעקות באוזני אנשים זרים עוררה בו חלחלה. הוא קרא בספר שתמיד החזיק בתיקו, הזמין מונית ונסע לתחנה המרכזית בדרך לתל-אביב. פסח תמיד אהב את הים. כשחזר לביתו עדי כבר הלך לו, והימים שנקפו עד מותה של אשתו היו שקטים.
