אמא ירושלמית – הטור של מיכל | שבוע מטלטל עם טרגדיות לא קלות: איפה זה תופס אותנו כהורים?

שבוע קשה מאוד עובר על מדינתנו הקטנה. שבוע שאי אפשר להתעלם מעוצמות הטלטלה.

החל מהרצח של אורי אנסבכר. ילדה, נערה, שכל חטאה היה שיצאה לטייל קצת לבד. בלתי נתפס בכלל איך חיים נגדעים ככה סתם, בלי שום סיבה, רק מתוך שנאה לא ברורה. כמה רוע צריך להגיע לרמת אכזריות כמו שהייתה ברצח הזה. ילדה. בסך הכל ילדה.

אורי אנסבכר ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

משם לאוטובוס שהתהפך, גם שם איבדנו חיים. אחת ההרוגות אמא לתינוק בן שנה שהיה איתה באוטובוס. איך אפשר בכלל לדמיין מה היה שם. תינוק קטן בכאוס גדול, מבוהל, בוכה ומבקש את אימו שכבר לא תוכל לסייע או להרגיע אותו לעולם.

• חיי הזוהר של ההורים: האם באמת שינה זה לחלשים?
• מזל טוב על התינוק החדש, עכשיו אל תשכחו לפנק את היולדת
•  יום המשפחה שמח ( הידוע כיום האם, לא לשכוח!)

אוטובוס עם לכודים כביש 443

אחר כך שמענו על אמא שהטביעה את בנה הפעוט באמבטיה. לקחה את חייו במו ידיה. הקריבה אותו בלי שום סיבה. ילד בן 4, שבילה עם מי שאמורה להגן עליו, עם מי שידע שהיא כל עולמו, וברגע אבדו חייו.

והמטפלת שהיכתה תינוקות בני 9 חודשים. קיללה אותם, הענישה, הכאיבה ותסכלה. מנעה מהם חום ואהבה, ובמקום מוגנות נתנה להם עוד מכה.

לא מצליחה להשתחרר מהמועקה. הכאב הזה גדול, ולצערנו הוא פוער רק עוד ועוד כאב בנו כמדינה, כקהילה, כחברה.

אי אפשר להמשיך לשבת בשקט להגיד "אוי, אוי, אוי", ולקוות שלא נשמע עוד סיפורי אימה. תקווה היא טובה, אבל חייבים למנוע את האסון הבא.

זה קל לומר, הביצוע דורש מאמץ. היום בדור שבו המקלדת הופכת למובילת שינוי – אל לנו להסתפק בכתיבת מילים על כאב, ותסכול ותקווה. חשוב מאוד שניקח על עצמנו מעשה אחד מחוץ לקופסה, ונתחיל אנחנו בשיפור חיינו כאן. החיים האמתיים על פני האדמה.

אם יכולתי לבקש מקוראי דבר אחד – הייתי מבקשת שכל אחד יציב לעצמו מטרה. ייקח לו דבר אחד לשבוע, וישפר רק אותו.

דברים קטנים, יומיומיים, שמובילים לחיים טובים יותר ונעימים. לדוגמא: הייתי מבקשת שיחייכו יותר. חיוך גורם למחייך אנרגיות טובות, וגם למי שמולו נהיה נעים. וזה מדבק. אם תחייכו יחייכו אליכם. תנסו ותראו כמה זה נעים.

הייתי מבקשת שאנשים יקחו רגע לנשום. פעולה בסיסית שאנחנו כבר לא מספיקים לבצע. כל היום ממטלה למשימה. בלי אוויר, בלי רגע, עם המון תחושה כבדה. שחררו, תנשמו. תקחו לעצמכם רגע להטעין את הנשמה.

אבל הכי הייתי מבקשת שאנשים יאהבו. תחבקו יותר את המשפחה, תמצאו זמן לשיחה עם ההורים, הילדים, האחים, הסבים והסבתות. תגידו להם כמה אתם אוהבים אותם. כמה הם חשובים לכם. תמצאו להם זמן. תמלאו את ליבכם וליבם באהבה אמיתית. ותתחזקו יחד מול המציאות הלא קלה.

לסיכום, תזכרו ששינוי מתחיל בנו. בכל אחת ואחד מאתנו. אל תצפו שהוא יקרה לבד. היו שותפים לו, תדאגו לילדים שלכם – לעתיד שלהם, למציאות טובה יותר עבורם. הביאו כבר היום מציאות יותר בעיר, בארץ, ולעולם.

מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)

מיכל