מחאת בני העדה האתיופית (צילומים: אמיר לוי, רמי שלוש, תומר אפלבאום)
מחאת בני העדה האתיופית (צילומים: אמיר לוי, רמי שלוש, תומר אפלבאום)

הטור של חיים ברעם | תופעה מהפכנית

על החשיבות הגדולה והאופי המהפכני של מחאת בני העדה האתיופית

פורסם בתאריך: 10.7.19 23:13

נקודת אור בשבוע הקשה הזה: עד כה ראש העיר משה ליאון איננו מתנהל כפי שציפינו. לא שהוא הפך לגיבור חלומותינו, אבל הוא למצער לא פרובוקטור ולא צבוע כמו קודמו ניר ברקת. כבר למדנו להסתפק במועט בעיר הקשה שלנו, ואם ליאון יפעל גם למען התושבים הערבים בעיר נברך על כך.



  •  תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

ניר ברקת אינו אשם בכך שגיסתו אלונה חברה לפשיסטים הגרועים ביותר ורצה לכנסת עם כהניסטים גלויים וסמויים. אלא שהוא עצמו משאיר טעם מר בפה בהתבטאויות שנועדו להתחבב על ביריוני מרכז "הליכוד".

החיבור האומלל בין המתנחלים ואוהדיהם לבין מצביעי הליכוד "העממיים" מנציח את השקר הגדול בחברה הישראלית. כיוון שרבים מהחרדים חיים מתחת לקו העוני, השותפות בין דלי העם לבין הניאו-ליברלים ממשיכה לבעת אותנו. האם ניתן לחבר בין מחאת האתיופים לבין השמאל? בינתיים, אין שום סימן לכך.

את עירנו נטשו צעירים לא מעטים מקרב המעמד הבינוני שרובם רואים בשמאל מעין אופנה ולא בית יוצר לתודעה מעמדית. לזכותם של ליברלים צעירים רבים יש לומר, שהם תמכו בהפגנות הענק של בני העדה האתיופית ושל ישראלים מכל העדות שחברו אליהם. קיים פחד בקרב המעמד הבינוני שגם האזרחים הערבים ינקטו באותן שיטות, אם כי די ברור שעשרות מהם עלולים להיפגע, כפי שקרה גם בהפגנות של שנת 2000. המשבר בחברה שלנו הוא עמוק: הממשלה והאופוזיציה שותפים מלאים לדיכוי האתיופים ולטרור הפנימי נגד האזרחים הערבים ונגד הפלסטינים בשטחים.

ב"מעריב" הופיעה בתחילת השבוע כתבה יפה על רופאה אתיופית נהדרת, שסובלת מגזענות בכל מקום. ישנם אפילו אזרחים שמסרבים לקבל ממנה טיפול רפואי. הסבל הנפשי שלה ושל ילדיה "המעורבים" (בעלה הוא אשכנזי) נוגע ללב הקוראים. למרבה הצער קל יותר לגלות אמפתיה כלפי רופאה, שגם בני משפחתה חתרו בהצלחה להגיע להישגים מקצועיים מרשימים. הציבור האתיופי הוא גדול, רבים עדיין נאבקים נגד תנאים של דלות ודיכוי משטרתי. ההזדהות עם המוני האתיופים היא הרבה יותר קשה, ומחייבת התגברות על דעות קדומות ועל פחד קמאי מפני המונים מתקוממים.



בעירנו ניתן למצוא סוגים שונים של גזענות: יהודים כלפי ערבים; חרדים אשכנזים כלפי חרדים מזרחים; חילונים כלפי חרדים; גברים כלפי נשים מצליחות; וסתם ירושלמים נגד יוצאי אתיופיה. כאן התסיסה היא על אש קטנה בשל הסכסוך היהודי-ערבי, המאפיל על כל קונפליקט עדתי או מעמדי. הירושלמים סבלו מההפגנות, אבל בעיקר צפו במהומות בשפלה. המסקנה בשמאל העירוני הקטן היא חד-משמעית: המשטרה הופכת לאלימה יותר מיום ליום, וההצהרות המתונות (של השר גלעד ארדן, למשל) הגיעו מאוחר מדי.

הרבנים שהפכו כבר מזמן לתומכי הלאומנות והגזענות בחברה, כמעט שלא הקימו קל מחאה נגד דיכוי האתיופים. אין הרבה רוחניות ברבנים של ימינו. הם עוברים בשתיקה על ירי בנערים פלסטינים והם צופים בהפגנות העדה האתיופית בניכור עוין. אשר למנהיגי "כחול לבן", הם סבורים ששתיקתם הממושכת תביא להצלחה בבחירות לכנסת ה-22. לדעתי, הם צפויים להלם קשה. בירושלים התמיכה בבני גנץ והחבורה העצית מסביבו תהיה אפסית בפעם הבאה ודווקא מפלגת "העבודה" של עמיר פרץ תקושש את הקולות האבודים.

למחאת יוצאי אתיופיה יש אופי מהפכני, הצעירים זקפו את קומתם והמבוגרים יותר נסוגו ממרכז ההתרחשויות. עם זאת, גדעון לוי מ"הארץ" צודק לחלוטין: היחס לפלסטינים חמור בהרבה יותר, האצבע על ההדק קלה יותר, וזה מכביד נפשית על כל הישראלים ההגונים. בעיר אנחנו עדים רק לתחילתו של התהליך: צעירים המתעבים לאמנות וגזענות נוהרים לתל אביב, לרבים מהם זו רק תחנה ארעית בדרך לעולם הגדול.

אין ברירה אלא לחזור על הדברים מ-30 השנים האחרונות: התקווה היחידה נעוצה בשיתוף פעולה הדוק בין יהודים נאורים לבין האזרחים הערבים, כדי לצרף להתנהלות של שוחרי השוויון גם מזרחים ואתיופים. הציבור השמאלי-ליברלי בעיר חייב לעצור את הגירת בנינו, ולמגר את הייאוש שאחז בכולנו. אני יודע שכולנו מיואשים, לעתים הייאוש פוקד גם אותי ואת רוב חבריי. חשיבה חיובית ונקייה מרחמים עצמיים אמורה להוביל אותנו אל המסקנה, שהתעלמות משני מיליון האזרחים הערבים היא מעשה טירוף מבחינה פוליטית, הגובל בהתאבדות.

כדי להגיע לדמוקרטיזציה מרבית גם בירושלים, יש לפתוח במערכה להענקת זכות בחירה לכנסת לכל התושבים הערבים. המערכה להגשמת הרעיון הזה כרוכה גם בפנייה לרשות הפלסטינית להתיר להם לקחת חלק בהצבעה. הרעיון הישן מבית מדרשה של מפא"י לתת להם "תושבוּת" בעיר אבל למנוע מהם זכות בחירה הצליח בעבר כי גם לאש"ף ואחר כך לרשות היה אינטרס למנוע הכרה ערבית כלשהי בסיפוח החלק המזרחי של העיר. ייתכן שבעתיד הלא רחוק הרשות תשתף פעולה עם רעיון כזה, הנראה קצת רדיקלי בעת הזאת.


מחאת בני העדה האתיופית (צילום: רמי שלוש)

מחאת בני העדה האתיופית (צילום: רמי שלוש)


כאשר הוענקה התושבות לערבים בעיר ואיתה גם זכות ההצבעה למועצת העיר התנגד דווקא השמאל למתן אזרחות מלאה מתוך התחשבות בעמדת אש"ף. רבים בימין, כולל אפילו גאולה כהן, רצו לפגוע בכל התקרבות בין ישראל לבין אש"ף ותמכו בזכות הצבעה לכנסת לכל הערבים בעיר. עתה נעלם הבסיס הפוליטי בתוך המדינה ובתוך העיר למערכה רצינית בעד אזרחות מלאה לתושבים הערבים. הכול תלוי בקונסטלציה פוליטית חדשה לגמרי, שבינתיים קיימת רק בחלומותיהם של שוחרי צדק ושלום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו הטיף במשך עשרות שנים לדיכוי כל התקוממות עממית של המקופחים בעזרת כוח צבאי ומשטרתי. הדגל של מלחמה בטרור אינו ייחודי לנתניהו. כיום מניפים אותו כל הניאו-ליברלים בעולם, ומקווים להנציח את הקיפוח הלאומי, העדתי או המעמדי בכוח האלות והנשק. כך פעל גם הגנרל אוגוסטו פינושה בצ'ילה אחרי ההפיכה האנטי דמוקרטית שלו בשנת 1973. גם ראש ממשלה בריטניה מרגרט תאצ'ר (1990-1979) האמינה בשפת הכוח חרף הנאומים הנמלצים בזכות הדמוקרטיה.

בירושלים קיימת עדה אתיופית קטנה יחסית, בעיקר בדרום העיר. שילובם בחיי העיר (כולל התרבות והספורט) הוא אפשרי וישנם סימנים מעודדים לניצני קיומו. שיטת "הפרד ומשול" שמקורה ברומא הקדומה אולי מצליחה לעת עתה, ואין לנו אלא לקוות שצעירי העדה יחתרו לניתוק מהרבנים ולסולידריות עם כל המקופחים באשר הם. הצדק אינו ניתן לחלוקה. מי שתומך בכל לבו בהפגנות האתיופים חייב לשנן את הלקחים מהן גם כאשר הפלסטינים ישמיעו את מחאתם בכל מקום ברחבי הארץ.

החיים הטובים בארצנו אינם תלויים רק ברפורמות המתבקשות אלא גם בשינוי מסיבי בתחום התרבות. ההתקוממות של העדה האתיופית איננה רק נגד הגזענות אלא גם כמחאה על מצבם החברתי העגום.

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר