אישי | השאנטי – מוקד בילוי ירושלמי לצד מוסד קולינרי מוביל

לפני 31 שנה, בשנת 1992, חזרתי מהמזרח ביחד יחד עם ירון גור "גרו". מקום הבילוי שלנו אז היה מעין בית תה ומקום מפגש למוזיקה בנחלת שבעה.

המקום היה חורבה, אבל אהבנו אותו. בעזרת חברים טובים פתחנו, אני וירון, את 'השאנטי'. כאמור, רק חזרנו מהמזרח. התפריט היה אקלקטי. מנות גדולות, עם דברים מיוחדים. למשל, תמיד היה חמין בחמישי בלילה. לכל הבליינים. היה לנו את אוסף שעוני החול אולי הגדול בעולם.

ההזמנה לפתיחה של השאנטי (צילום: באדיבות אילן גרוסי)

'שאנטי' היה מקום מטורף. מראשון ועד ראשון עמדו בתור – לסלט עוף, סנדוויץ׳ אסאדו, בר קראחנה (במובן הטוב של המילה). ישנתי שם יותר מאשר בביתי שלי.

כל השפים הירושלמים מהגוורדיה הישנה עברו ובילו שם: אייל שני, רפי כהן, עזרא קדם, תמר בלאי, עדי מ״צ׳לו״, אייל פלד שהוא חבר טוב.
צמחנו, גדלנו והתפתחנו. הבייס שלנו היה מנות גדולות וברחוב לב. ובכלל – זו היתה משפחה. עד היום אני בקשר עם כל המלצרים והמלצריות.

התפריט מהימים הראשונים (צילום רפרודוקציה: באדיבות אילן גרוסי)

בהמשך, אלון סלע נכנס כשותף, והמשיך ב'שאנטי' עד ליום שישי האחרון. הוא חבר קרוב. הוא החליט לסגור כי אחרי למעלה מ-20 שנה של עשייה נוצרת שחיקה. בנוסף, הזמנים השתנו. וגם המבנה עומד בפני מכירה ושינוי. אני חושב שהעיתוי של אלון הוא נגזרת של המציאות והנסיבות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

'שאנטי' הוא מוסד ירושלמי ותיק שיש ממנו זיכרונות נהדרים, אבל חשוב לזכור תמיד – החיים חזקים מהכל. אז מעבר לנוסטלגיה, יש גם את הפן הפרגמטי – אז ברור שיש פינה חמה ולב גדול, אבל צריך להמשיך. לא לחיות את העבר. אני מאמין וגורס שכל סוף הוא התחלה חדשה – כך קרה לי עם ה'שאנטי' ואחר כך ה'צ׳אקרה' וכעת עם 'הסאטייה'.

אילן גרוסי, ירון גור, אלון סלע (צילום: צילום רפרודוקציה: באדיבות אילן גרוסי)

ועד כמה החיים חזקים? אחת המלצריות המצטיינות בסאטייה, שקד צימרמרן – ההורים שלה היו מביאים אותה בעגלה לבלות ולאכול בשאנטי. החיים חזקים ויש סגירת מעגל.

וכמובן שהנוסטלגיה והזיכרונות מציפים. אני חי ומבלה בירושלים, מה שהשאנטי הביא לירושלים היה אחר. מיוחד וייחודי. זו היתה תקופה מדהימה. כל החבר׳ה הוותיקים היו מגיעים. אני זוכר את פיני לוי (פיני בחצר) מגיע להכין שקשוקה בסוף כל ערב, והיינו אוכלים ביחד. היו מגיעים הרבה חברים טובים ומתקרחנים.

אילן גרוסי וירון גור במרדף אחר אוסף שעוני החול (צילום רפרודוקציה: באדיבות אילן גרוסי)

אני חושב שהייחודיות היתה בכך שהמקום שילב בין מוקד בילוי ירושלמי לבין מוסד קולינרי. השילוב הזה הפך את ה'שאנטי' למיוחד.
כמובן שהגעתי למסיבת הסיום שהיתה ביום שישי ב'שאנטי'. הבאתי איתי את האלבום המיוחד שדורית אשתי הכינה, שבו יש תיעוד של הופעות ג'אז מעלפות שהיו במקום.

תמיד אהיה חלק מהשאנטי, והוא יהיה חלק ממני. כיף להיזכר, אבל גם חשוב להמשיך קדימה. אז נמשיך להתחלות חדשות של כולנו.