ספטמבר 1992, נחלת שבעה, המוני א.נשים, מיטב הברנז'ה הירושלמית של אותם הימים, מגיעה לאירוע פתיחה למקום חדש. סוג של שגרה בירושלים של אז. בית האבן היפיפה, הסמטאות הקסומות של נחלת שבעה ומזג אוויר טוב – לא צריך הרבה יותר מזה כדי ליהנות. הבעלים של המקום החדש – השאנטי – הם אילן גרוסי וירון גור 'גרו' (מהשמות היותר מוכרים בעולם הקולינריה הירושלמית של היום).
31 שנה ועוד חודש וחצי לאחר מכן – יום שישי שעבר, 3.11.2023, נחלת שבעה, עשרות א.נשים, מרביתם מכירים היטב כל בלטה, מגיעים להיפרד מ'השאנטי'. כן, אחד המוסדות הקולינריים המובילים בעיר בעשורים האחרונים סגר את שעריו, ורבים הגיעו להיפרד. היה שם גם המייסד אילן גרוסי (ראו טור פרידה כאן ליד) והיו עוד לקוחות ותיקים ועובדים וחברים. כולם באו להגיד שלום ל'שאנטי' ולהודות לאלון סלע, שהחזיק את המקום לבדו בשנים האחרונות. סלע, כידוע, שימש כבעלים היחיד ב-20 השנים האחרונות. הוא נכנס תחילה כשותם של גרוסי וגור. בשלב מסוים השניים עזבו (והקימו את ה'צ'אקרה' וה'סאטייה') וסלע נותר לבדו.
הכניסה לבר-מסעדה שאנטי (צילום: באדיבות השאנטי)
השאנטי, כידוע, הוא לא המוסד הירושלמי הראשון שנסגר בעיר בשנים האחרונות. די להיזכר במסעדות מיתולוגיות כמו ה'לינק' ו-'גבריאל', כדי להבין שלא מדובר כאן רק על המלחמה. היא אולי האיצה תהליכים, אבל היא בוודאי לא אחראית לסגירה של השאנטי. בין הסיבות לסגירה – המקום שבו פעלה המסעדה מאז הקמתה – נחלת שבעה 4 – עומד למכירה, כפי שקרה בלא מעט מקומות אחרים בעיר בשנים האחרונות. ה'שאנטי' נחשב לאחד מהמעוזים החילוניים הבולטים. רבים ראו בו פיסת חילוניות בתוך השינויים הדמוגרפיים שחלו בעיר בשנים האחרונות. המסעדה פעלה שבעה ימים בשבוע, כולל בימי שישי ושבת במרכז העיר.
כאמור, ביום שישי שעבר, קיים הבעלים אלון סלע מעין מסיבת פרידה מ'השאנטי', והדמויות המוכרות הגיעו לכבד ולהתכבד עם רגשות מעורבים, כנראה גם בגלל המלחמה המתנהלת, לכאורה ביקום מקביל.
"לאן נלך עכשיו?", תהו חלק מהלקוחות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשאנטי, שליווה אותם במשך שנים רבות בחייהם. לואי יוסף, שעבד ב'שאנטי' במשך כעשור במגוון תפקידים מסביר כי "מדובר ממש בקהילה שהמקום הוא חלק מהגוף שלהם. התחושות כמובן לא פשוטות. זה עצוב, כואב שהמקום שהיה לי כמו בית נסגר. אמנם לא עבדתי בו בחודשים האחרונים, אבל זה מקום שגדלתי והתפתחתי בו".
הבר-מסעדה שאנטי (צילום: באדיבות השאנטי)
יוסף מוסיף ומספר על היחסים עם בעלי הבית ואומר: "הייתי ממש יד ימינו של אלון, עזרתי בניהול ובכל דבר בעצם – מברמן ועד שוטף כלים כשהיה צריך. אלון התמקד במה שהוא היה הכי טוב – בעשיית אוכל איכותי. הקרפצ'יו שלו זה הדבר הכי טעים שאכלתי. יש לו ידי אלוהים. ממש ככה. הוא היה סוג של 'עמך' אבל על קלאס. היה יוצא עם הסינר כשיש עליו קמח ומדבר עם לקוחות. הוא ממש אהב את זה, והכיר את האנשים והוא איש שיחה מדהים. לא היתה מנה שהיתה יוצאת בלי אישור שלו אחרי שהוא טעם, יצא למקום שם טוב מבחינת האוכל ולא סתם. הוא אהב יותר להתעסק באוכל ופחות בניהול".
לכל מקום מיתולוגי יש את המאפיינים שלו ואחד הבולטים במסעדת ה'השאנטי' היה קיר שעוני החול. "זה היה לוגו של השאנטי", מספר יוסף, "כל פעם שמישהו מהלקוחות היה נוסע לחו"ל הוא היה מביא שעון חול מיוחד, שאותו תולים על הקיר. זה היה ממש כמו שוקולד שמביאים מחו"ל לבני משפחה. זה מעיד הרבה על הקהילה שנבנתה סביב השאנטי, קהילה שדאגה למקום. בשיא – היו למעלה מ-300 שעוני חול".
רוצים להישאר מעודכנים?
ליוסף יש מגוון עצום של סיפורים על השאנטי, והוא חולק אחד מהם, שמספר גם את סיפורו של המקום. "המקום היה בנוי מכל מיני דמויות, יש דמויות של הערב ויש של הלילה", הוא משתף. "אחד מאנשי הלילה הוא בחור בריטי, מבירמינגהאם, בשם דייויד. הוא התאהב בירושלים וב'שאנטי' ואפשר להגיד בפה מלא שהוא היה הרבה יותר מלקוח סטנדרטי. דייויד היה ממש חלק מהריהוט, ואם הוא לא היה מגיע אלינו בשעה 23:15 כנראה שמשהו קרה. הוא היה פה כל לילה, מגיע לשתות את ה-4 בירות שלו ונשאר איתנו עד סוף הסגירה. הוא חלק מהמקום".
***
עוד לקוח שהיה חלק קבוע מהנוף של ה'שאנטי' הוא עו"ד אבישי בלום, חבר הועד המנהל לשעבר של הפועל ירושלים, שנפרד בצער מהמקום בנחלת שבעה שהיה לו כמו בית. "זה מקום שהייתי בערב פתיחה שלו בגיל 19, כך שיש לי סנטימנט גדול אליו", מציין בלום בשיחה עם "כל העיר", "זה מקום שנתן לי תמיד תחושה של בית. מבחינה קולינארית, המקום תמיד נתן תחושה של חידוש, באותם ימים התפריט היה מלא במנות שלא נשמעו ונראו בירושלים, זה לא היה אוכל סטנדרטי ומוכר. זה מוסד שהיתה בו עשייה של אכילה והאכלה מכל הלב, תחושה של חום, ירושלמיות עוטפת, מחבקת ואוהבת. עצוב לי מאוד שמקומות כאלה כמו השאנטי, שהוא מוסד ירושלמי ותיק בן עשרות שנים נסגרים".
ירון גור ואילן גרוסי מבקשים להגדיל את אוסף שעוני החול (צילום: רפרודוקציה באדיבות אילן גרוסי)
איתמר טרגן, מאושיות חיי הלילה הירושלמיות בעבר וכיום מנהל מתחם התחנה, נפרד גם הוא מהמוסד הירושלמי המוכר. "זה טבעי שאחרי כל כך הרבה שנים, ובמיוחד שאין דור המשך שייקח על עצמו את הפעלת המקום הוא ייסגר. סוג של עייפות החומר", הוא אומר ומוסיף: "היית מצפה ורוצה שבעיר כמו ירושלים יהיה מי שיקפוץ על המציאה וימשיך את המוסד הזה, אבל אין. אין את המלצר, או את הברמן שייקח את החלום קדימה וינצל את הסיטואציה שנוצרה. ירושלים היא עיר קשוחה, ולא תוססת בתחום הקולינארי, היא נחלשה מאוד בשנים האחרונות וזה תהליך טבעי שקורה. יש פחות צעירים שגרים בעיר בגלל סיבות שונות. אנשים כבר לא גרים פה, הסטודנטים שבעבר היו חלק מרכזי בסצנה פשוט מעדיפים לגור במרכז ולנסוע לרכבת לירושלים לצורכי לימודים, אבל לא ממש חיים את העיר וכך מקומות נסגרים".
לדברי טרגן, 'שאנטי' היתה מסעדה טובה, אבל נשארה לבד בסצנה במרכז העיר. הכל הצטמצם, ככל שירושלים נחלשה בסצנת הבילוי של ימי שישי, כך יש פחות אפשריות, פחות חיים, פחות דינמיקה למקומות מהסוג הזה. היא היתה מסעדה לא כשרה המשדרת חופש, והיתה פתוחה שבעה ימים בשבוע. כמות הקהל החלה לרדת ירדה וזו התוצאה".
מה צריך לעשות כדי לשמר על מסעדות בז'אנר של השאנטי כדי שלא יעלמו מהנוף?
"צריך לתת לצעירים סיבה להישאר בעיר וזה דורש חשיבה אחרת. צריכים לחשוב איך לשמר את אותם צעירים כדי שיהיה 'דור המשך' ומוטיבציה כדי לפתח את הסצנה הקולינרית. בסופו של דבר הקהל החילוני מצטמצם ויש לזה מחיר".
לאור דבריו של טרגן, חזרנו ללואי יוסף ושאלנו – האם הוא חשב לקחת את השאנטי? "יש תמיד חלום לפתוח עסק, אבל אם הייתי פותח לפני שנה הייתי מסיים היום בהפסד של 200-100 אלף שקל", הוא מסביר. "בתקופת הקורונה הממשלה לא ממש עזרה ועסקים נכוו בצורה קשה, וגם עכשיו התוכנית המוצעת לעסקים היא בדיחה. להבנתי הם מציעים 6 אחוזי פיצוי מההוצאות, שזה לא מכסה אפילו את השכירות של המקום, אז איך הם רוצים שעסקים יתקיימו בדיוק? בשביל להיות בעל מסעדה או עסק אתה נותן את כל כלך, כמעט בלי חיים, אתה מקדיש את כולך לזה וזה ברגעים הקשים שאתה זקוק לעזרת המדינה ברגעי משבר קשים כמו קורונה או מלחמה הם לא שם בשבילך והעסק מתרסק. בלי עזרה משמעותית של הממשלה העסקים לא יחזיקו מעמד, בטח לא מסעדות קטנות".
