ברט בדיחי נולדה בשנת 1932 בליון שבצרפת. הוריה, יצחק וסבינה אלזן היגרו לצרפת מפולין. כשהיתה בת 9 – בדצמבר 1941 – כחצי שנה לאחר שהחלו מעצרים של יהודי צרפת היא נשלחה אל הרי האלפים הצרפתיים, שם הסתירה אותה אישה בשם מרי מסונה, עם תעודה מזויפת שהעידה כי הוטבלה בלידתה משל היתה נוצרייה.
כיום, כשהיא בת 90, בדיחי שמתגוררת בירושלים ועובדת ביד ושם מזה כ-30 שנים, מקדישה שעות רבות כדי להשאיר את זיכרונותיה מאותם ימים קשים של השואה גם לדור הצעיר. היא משתפת, מדברת ומשחזרת – כדי שכולם יזכרו.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירת 5 חדרים בהר חומה? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
הוריה של ברט, יצחק וסבינה, התפרנסו בליון ממכבסה לניקוי יבש, ובמקביל היו חברים בארגון קומוניסטי יהודי ובכך שמרו על יהדותם. לאחר כיבוש צרפת על ידי הנאצים וגל המעצרים הראשון של יהודי צרפת במאי 1941, הגיעו אל ביתם חברי אותו ארגון מחתרתי – 'איחוד היהודים להתנגדות ולסיוע' – והזהירו אותם שגם הם על הכוונת של השלטונות, וכי סיכוי סביר שהם יעצרו.
בעקבות כך, מספרת בדיחי, הוריה והורים לילדים אחרים שהיו חברים בארגון ביקשו למצוא מקום מסתור לילדים, זאת כדי לאפשר להורים להמשיך ולפעול בארגון בלי חשש לילדים.
"זה קרה בדצמבר בשנת 1941 – כשהייתי בת 9", משחזרת בדיחי בשיחה עם "כל העיר", "ידיד של הוריי לקח אותי אל אישה נוצרייה, אלמנה עם שלושה ילדים ששמה היה מרי מסונה מהכפר לה מונטסל שבאלפים הצרפתיים".
איך הצליחו להסתיר אותך – הרי לא היו לך תעודות מתאימות?
"כומר מהכנסייה הקרובה למקום מגוריי הכין לי תעודת טבילה, כדי להוכיח שאני נוצרייה ובכך להסתיר את יהדותי מהנאצים. הידיד של הוריי העביר אותי אל גברת מסונה, שידעה שאני יהודה אך היא לא גילתה לאיש שהיא יודעת – אפילו לא לי. היא ידעה את כל הפרטים ושיתפה פעולה ונצמדה לסיפור שלי שהייתי צריכה להמציא אותו כדי לשרוד".
ברט נשלחה לבתי הספר הנוצריים שפעלו בכפר, ואת הסוד הגדול – היותה ילדה יהודייה – איש לא גילה. היא חיה במשך שלוש שנים אצל גברת מסונה. "התייחסו אליי מאוד יפה", היא אומרת. "למעשה, הילדים של גברת מסונה היו כמו האחים שלי וחיינו כולם ביחד באהבה גדולה כאילו היו משפחתי".
האם נאלצת לקיים אורח חיים נוצרי כדי לשרוד?
"לא הייתי דתיה. ניסיתי לשמור בסתר ככל האפשר על היותי יהודייה כדי לא להיתפס. גברת מסונה מנעה ממני להשתתף בטקס נוצרי שנקרא 'הווידוי הראשון' כי זה בניגוד לדת שלי. אבל כדי להיות מוגנת הייתי הולכת לכנסייה בימי ראשון".
שמרת על קשר עם ההורים שלך בתקופה הזו?
"הייתי מקבלת מכתבים ממשפחתי בזמן הזה וזה היה מאוד מסוכן".
פרט למכתבים, אמה של ברט הגיעה לביקור אחד בכפר, אולם בזמן ביקורה הגיעו הגרמנים לחפש אחר עריקים יהודים-צרפתים מעבודות כפייה. אמה של ברט נורא חששה להיחשף, ועוד יותר מכך שברט עצמה תיחשף, ואז התגלה מעשה הגבורה של מרי מסונה, כפי שמשחזרת אותו ברט: "אמי ישבה במטבח, שמחלונו נשקפו הגן ושער החצר בחזית הבית. פתאום שמענו רכב שנכנס לחצר. הגרמנים היו היחידים שהיו בעלי רכב. גברת מסונה עצרה את הגרמנים בשער החצר. אם היו נכנסים אל ביתה הם היו מזהים את אמא שלי, שנראית יהודייה והיה לה מבטא יידיש – מה שהיה מסגיר אותה ומוביל למעצרה המיידי. לשמחתי, גברת מסונה גילתה תעוזה ותושייה רבה והצילה אותנו".
על מעשה גבורה זה ועל הסתרתה של ברט בדיחי קיבלה מרי מסונה בשנת 1997 את אות חסידת אומות עולם.
***
בכך לא מסתיים סיפורה של ברט בדיחי. לדבריה, אמה עזרה בעצמה להציל מאות ילדים יהודים על ידי הברחתם ממחנה וניסיו שליד ליון. אביה של ברט היה מכין תעודות מזויפות ומוצא עבור היהודים מקומות מסתור במקומות שונים בצרפת, זאת במסגרת המחתרת הצרפתית.
רוצים להישאר מעודכנים?
שלוש שנים לאחר שנשלחה לכפר המרוחק באלפים, בשנת 1944, הצליחה ברט בדיחי להתאחד עם הוריה והם עלו לישראל, שבה גם נולדה אחותה הצעירה. כל משפחתה המורחבת של בדיחי נספתה בשואה.
איך היו תחושותייך בשנים הראשונות של מדינת ישראל?
"חשוב לספר את הסיפור שלי, כי התחושה היתה שאסור למי ששרד את השואה לספר את הסיפור. ההרגשה היתה כאילו אנחנו אשמים שאנחנו חיים. גם לנו, השורדים יש זכות לספר את הסיפור ולכן נורא חשוב לי שזה יעבור וידעו את אשר היה, גם כדי שידעו להעריך את הנוצרים שהצילו יהודים רבים, שהם חסידי אומות עולם וחשוב להיות פתוח כלפי אחרים. זה המוטו שלי".
בדיחי, כאמור, עובדת ביד ושם מזה כ-30 שנה. היא היתה אמורה לסיים את תפקידה ביחידת המודיעין של יד ושם בסוף החודש הקרוב, אך ביד ושם הצליחו לשכנע אותה להישאר בתפקידה. בעבדותה היא מספרת את סיפורה האישי לתיירים בשפות שונות – אנגלית, צרפתית ועברית.
היא מתגוררת כיום בדיור מוגן נופי מוצא, כאשר לה ולבעלה בן ציון ז"ל יש שני ילדים, תשעה נכדים ושישה נינים. אחד מנכדיה, גיל, נהרג במבצע "חומת מגן" בשנת 2002 ועליו מספרת בדיחי: "איבדתי את משפחתי בשואה ומנגד הנכד שלי נהרג בגבורה ובשמירה על המדינה למען העם היהודי. גבורתם של הוריי מתחברת אל גבורתו של גיל".
רגע לפני סיום השיחה מבקשת בדיחי לחדד את המסר החשוב ביותר מבחינתה – העברתם של סיפורי השואה ואת שהתרחש באותם ימים נוראיים אל הדור הצעיר.
"חשוב להעביר לדור הצעיר את סיפורי השואה, כדי שאף אחד לא ישכח אף פעם את אשר היה", היא אומרת, "אני עדה למה שהיה, וכך אני מעבירה להם את אשר היה. חשוב לתעד הכל. עוד יותר חשוב לשמור על כבודם של ניצולי השואה, כדי שיחיו בכבוד בשארית חייהם ושלא נשמע סיפורים של עוני ורעב שהם כואבים מאוד".
